עברית: רינה יוסין פולמכט.

תאריך הגרסה הרוסית הראשונה: 11 ליולי 2016.

תורגם מהגרסה הרוסית המעודכנת לתאריך 9 לדצמבר 2020.

הקדמה לגרסה העברית

הגרסה הזאת מופיעה ב-2020, כ-3 שנים אחרי הגרסה הרוסית הראשונה.

הוספתי התייחסות למאורעות הפוליטיים שקרו מאז, כולל הפלונטר הפוליטי של 2020-2019.

הניתוח של הבעיות האינטלקטואליות שעומדות לפני מדינת ישראל – ועומדות מאחורי המשברים הפוליטיים – עדיין תקף ללא שינוי, וגם הערכות פוליטיות עדיין אקטואליות (פרט להערכת פעילותו הפוליטית של משה פייגלין שפסקה בינתיים).

מבוא: משה פייגלין על יהודים, ערבים והזהות שלנו

המאמר הזה נוצר בעקבות ההתעמקות בשלוש הטענות של משה פייגלין:

  1. הישראלי צריך את הערבי כדי לשכוח שהוא יהודי; ראה גם פה.
  2. זו היא בדיוק הציונות שהערבים נלחמים בה: חבר כנסת ערבי אמר למשה פייגלין שאיתו, הטוען לעמו זכויות על הארץ כולה, מנהר הפרת ועד לנילוס, הוא, כערבי יכול להסתדר, אבל לא עם הציונים, כי הציונים הם בסך הכל קולוניאליסטים, כופרים, לבנים שבאו מאירופה וכפו עצמם עלינו.
  3. חייבים להחזיר לפוליטיקה הישראלית את הזהות הלאומית.

    בשבילי אוסלו זה לשכוח שאתה יהודי – אמרה הסופרת… דורית רביניאן… זהות היא שורש העניין… לשוב ולהתחבר לזהות.

    לכן משה פייגלין הקים את מפלגת "זהות".

חיפוש אחר רעיון יהודי לאומי

אני ממשיך את הרעיונות הנ"ל של משה פייגלין וטוען כי המאבק הפוליטי בישראל מהותו בעימות בין כיוונים שונים של התפתחות הרעיון היהודי הלאומי.

המאבק הזה התחיל לפני כמה מאות שנים. הוא קשור בהתפתחות הרעיון היהודי הלאומי שהחלה עם היווצרות העם.

הפוליטיקה היהודית קשורה באופן בלתי נפרד למסורת היהודית ולספרות. הדבר נכון הן לגבי מפלגות שמכבדות את המסורת והן לגבי אלו המנסים להתרחק ממנה.

המטרה שלי היא להגיע להבנה של זרמים עמוקים בפוליטיקה הישראלית, ובפרט ליישום של ההבנה הזו בפעילות של משה פייגלין עצמו.

הבנה זו מביאה להערכות ותחזיות פוליטיות מפתיעות.

התיאורים של כל גרסה ספציפית לרעיון היהודי הלאומי שהוצגה על ידי אחת מתנועות העבר או ההווה שאביא כאן, יהיו קצרות, סכמטיות ושטחיות. אני מנסה להציג תמונה כוללת, ואילו ההיסטוריונים יכתבו (או שכבר כתבו) ספרים ומאמרים בהם הרעיונות הלאומיים הללו יתוארו בהרחבה, כל אחת לחוד.

עם סגולה והרעיון היהודי בתנ"ך

סגולה כרעיון לאומי

משחר הקיום הלאומי עם ישראל ראה את עצמו כעם סגולה, עם נבחר.

התורה מספרת כי אלוקים בחר באברהם כדי לעשות ממנו עם.

לסגולה הזאת שני היבטים:

  • היפרדות מעמים אחרים – כי בחירה היא גם הפרדה מאחרים.
  • מטרת הסגולה היא שליחות, שרואים בה משימה של עבודת ה' ושל מסר לאנושות

בתנ"ך הרעיון הלאומי של עם ישראל הוא סגולה בשני המובנים.

בספרי תנ"ך השונים ואפילו במקומות שונים של אותו הספר ישנן הבנות שונות לגבי הסגולה של עם ישראל. ההבנות השונות האלו לא בהכרח סוטרות. אנו נסתפק כאן בתיאור סכמטי כולל.

שליחות יהודית בחמישה חומשי התורה

ספר בראשית: שליחות כלפי האנושות

בספר בראשית אלוקים יוצר את עם ישראל על מנת שישמש מקור ברכה לאנושות ומופת מוסרי (בראשית יח):

(יח) וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם וְנִבְרְכוּ בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ.
(יט) כִּי יְדַעְתִּיו, לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו, וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה’ לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא ה’ עַל-אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר-דִּבֶּר, עָלָיו.

לפי מה שנאמר בפסוק האחרון, טובו של העם תלוי בכך שהוא מקיים את השליחות הזו.

השליחות הזאת היא בעלת אופי סביל, כלומר אינה דורשת מעם ישראל שום פנייה יזומה לעמי העולם.

השליחות עצמה מהווה ברכה שה’ מעניק לעם ישראל.

כאן ה’ מודיע, כי הוא יצר את עם ישראל בשביל המטרה הזאת. אם אנו רואים את התורה כגוף אחד, השליחות הזאת נראית ראשונית ביחס לשליחויות אחרות, עליהן נדבר בהמשך.

לשליחות הזאת ישנו היבט נוסף, עקיף: היסטוריה של עם ישראל תהווה עדות להשגחה האלוקית ומקור ידע על ה'. זה נובע מכך שהברכות ואיתן טובו של העם, כפי שכבר נאמר, תלויים בהתנהגות של עם ישראל.

ספרים שמות וויקרא: ממלכת כוהנים

אלוקים מבטיח להוציא את עם ישראל מהעבדות (שמות יט:ה–ו):

(ה) … אִם שָׁמ֤וֹעַ תִּשְׁמְעוּ֙ בְּקֹלִ֔י …[אז] וִֽהְיִ֨יתֶם לִ֤י סְגֻלָּה֙ מִכָּל הָ֣עַמִּ֔ים כִּי לִ֖י כָּל הָאָֽרֶץ׃
(ו) וְאַתֶּ֧ם תִּֽהְיוּ לִ֛י מַמְלֶ֥כֶת כֹּֽהֲנִ֖ים וְג֣וֹי קָד֑וֹשׁ …

כאן לא מוסבר מה היא בדיוק ממלכת כהנים.

בהמשך בספרים שמות וויקרא ה' נותן לבני ישראל הוראות מפורטות של עבודה במקדש. מכאן עולה כי הקב"ה, מלך העולם, בוחר בעם ישראל כדי שיהיו לו כהנים בבית המקדש.

גם זו היא שליחות.

ספר דברים – הפרדה מעמים אחרים

בספר דברים משה קורא לעם ישראל לעבוד אך ורק את ה' (דברים ד:יט):

וּפֶן תִּשָּׂא עֵינֶיךָ הַשָּׁמַיְמָה, וְרָאִיתָ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת הַיָּרֵחַ וְאֶת הַכּוֹכָבִים כֹּל צְבָא הַשָּׁמַיִם, וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם, וַעֲבַדְתָּם – אֲשֶׁר חָלַק ה' אֱלֹהֶיךָ אֹתָם לְכֹל הָעַמִּים, תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם.

מכאן שלעמים אחרים ה' נתן את מאורות השמים כדי שיעבדום, ואילו השליחות של עם ישראל היא לעבוד את הקב"ה לבדו.

בקשר לזה בספר דברים ישנן קריאות רבות לבני ישראל להפרדה מעמים אחרים, איסור נישואי תערובת, בעיקר בגלל הסכנה של עבודת אלילים, אבל לא רק זאת. כאשר מדובר על כך שבני מואב, אמון, אדום ומצרים לא יכנסו בקהל ה' (דברים כג:ד–ט), זה מתורץ לא בהתפתות לעבודת אלילים, אלא בסיבות אחרות.

ספרי נביאים וכתובים

אזכיר רק רעיונות חדשים באופן עקרוני, יחסית לאלו העולים בתורה, כאשר הסקירה שלי אינה מתיימרת להיות מלאה.

הקו האוניברסאליסטי של ישעיהו

בעתיד עם ישראל יהפוך למקור השלום ודבר ה' (ישעיהו ב:ב–ד):

(ב) וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים, וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת; וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם.
(ג) וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים, וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱלֹקי יַעֲקֹב, וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו, וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו: כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה, וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם.
(ד) וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם, וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים; וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים, וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב, וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה.

גם לזכריה (ח:כא–כג) ישנה נבואה בעלת תוכן דומה.

ישעיהו (מב:ו) מוסיף לעם ישראל תפקיד נוסף – להיות אור לגויים. נביא מזכיר דרך אפשרית של הבנת המושג הזה בדבריו הקודמים אודות עם ישראל:

… מִשְׁפָּט לַגּוֹיִם יוֹצִיא. (מב:א)
… לֶאֱמֶת, יוֹצִיא מִשְׁפָּט. לֹא יִכְהֶה וְלֹא יָרוּץ, עַד-יָשִׂים בָּאָרֶץ מִשְׁפָּט; וּלְתוֹרָתוֹ, אִיִּים יְיַחֵלוּ. (מב:ג,ד)

זה גם מהווה ברכה לעם ישראל.

ישעיהו אומר (סו:יט) כי בעתיד ה' ישלח את בני ישראל שישרדו את עונשיו, לעמים הרחוקים להכריז כבודו בגויים:

…וְשַׂמְתִּי בָהֶם אוֹת, וְשִׁלַּחְתִּי מֵהֶם פְּלֵיטִים אֶל הַגּוֹיִם תַּרְשִׁישׁ פּוּל וְלוּד מֹשְׁכֵי קֶשֶׁת תֻּבַל וְיָוָן: הָאִיִּים הָרְחֹקִים, אֲשֶׁר לֹא שָׁמְעוּ אֶת שִׁמְעִי וְלֹא רָאוּ אֶת כְּבוֹדִי וְהִגִּידוּ אֶת כְּבוֹדִי, בַּגּוֹיִם.

עבודת ה' בבית המקדש בירושלים מיועדת לאנושות כולה (ישעיהו נו:ז):

…כִּי בֵיתִי, בֵּית-תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל-הָעַמִּים.

לכך התכונן כבר שלמה המלך, כשבנה את הבית הראשון והתפלל שה' יקבל את תפילותיהם של נכרים שיבואו לבית המקדש (מלכים א', ח:מא – מג).

יונה: נביא מבני ישראל נשלך להביא דברי ה' לגויים

ספר יונה מספר כיצד ה' שלח את יונה, נביא מבני ישראל, לבשר בשורה לנינוה, עיר של גויים.

אין בספר שום הכללה לגבי שליחותם של בני ישראל לגויים, אבל עצם המקרה של יונה מעיד על האפשרות.

עמדה התבדלותית של עזרא

ספרי עזרא ונחמיה הרחיבו והעלו לדרגת חוק בל יעבור את איסורי המגע עם עמים אחרים שמופיעים בספר דברים. בעוד שספר דברים אסר נישואים עם בני עמים מסוימים (שבעת עמי כנען, עמון ומואב) והסביר זאת בסכנת התפתות לעבודת אלילים וסיבות אחרות, הרי שכאן האיסור מתייחס לכל העמים, הוא מנותק מהסיבות המקוריות ומוצג כאיסור מוחלט ללא כל סייג: …וְהִתְעָרְבוּ זֶרַע הַקֹּדֶשׁ, בְּעַמֵּי הָאֲרָצוֹת… (עזרא ט:ב). על כך בהרחבה במאמר של משה ויינפלד, המגמה האוניברסליסטית והמגמה הבדלנית בתקופת שיבת ציון, תרביץ לג (תשכ”ד), עמ’ 228–242.

כך הפרדה בין ישראל לעמים מפסיקה להיות אמצעי לשמירת עם ישראל כעם סגולה ומקבלת ערך עצמי. בשביל עזרא מהות השליחות היהודית היא ההפרדה מעמים אחרים.

אחרי חורבן הבית: יבנה, רבן יוחנן בן זכאי

אחרי שחרב בית המקדש ונהיה ברור כי לא ניתן למנוע את הגלות והתפוצה, רבן יוחנן בן זכאי שינה ביבנה את פניה של היהדות. רבן גמליאל מיבנה המשיך ופיתח שינוי זה ובמהלך ארבע-חמש מאות הבאות הרפורמות קיבלו פיתוח נוסף בתלמוד.

כתוצאה מכך כעת הרעיון היהודי הלאומי היה לשמר את העם והמסורת ע"י נעילתם בארבע אמות ההלכה. הדבר היה אמור להשיג שתי מטרות:

  • לשמש דוגמה מוסרית לעמים כבר עכשיו, בגלות (שליחות פסיבית).
  • לשאת את המוסר הזה דרך הגלות כדי לממש את השליחות שלנו לאנושות באחרית הימים (שליחות אקטיבית).

כתוצאה מהרעיונות האלו באו הדרישות:

  • הפרדה מהעמים ביניהם היהודים חיו בגלות.
  • אוטונומיה משפטית בארצות הגולה שמטרתה לשמור על ההלכה שתקבע את היחסים בתוך הקהילה.

בהמשך אקרא לרעיון הלאומי הזה קונספט יבנה (למרות שיתכן כי במידה ניכרת היא גובשה מאוחר יותר ע"י חכמי התלמוד).

חסידות

מבלי לוותר על השליחות כלפי הגויים שתתקיים באחרית הימים, חסידות השאירה אותה בעתיד הרחוק, ובהווה הפכה אותה למשימה של עבודה פנימית של התיקון העצמי. זו הייתה תגובה לשני המשברים: שבתאות ופוגרומים של חמלניצקי.

משבר השבתאות דרש להפסיק לחשוב על ביאת המשיח הקרובה.

הפוגרומים של חמלניצקי דרשו להפסיק לחשוב על השגחה אלוקית ישירה.

השכלה 1: משה מנדלסון

למיטב הבנתי, משה מנדלסון, מייסד תנועת ההשכלה, לא דיבר ישירות על האופן שבו הוא רואה את הרעיון היהודי הלאומי.

היו שני נושאים עיקריים שעניינו אותו בחיי העם היהודי:

  • להשיג שיוויון זכויות ליהודים במדינות הגולה.
  • להקנות ליהודים את התרבות העולמית.

בספרו המרכזי בנושא הדת ויהדות ירושלים או על שלטון דתי ועל יהדות מנדלסון עומד על רעיון הסבלנות הדתית הן כלפי היהודים, הן מצד היהודים. הוא רואה מקור לסבלנות הזאת בחוקי הצדק של התורה, חוקת משה, אותה הוא מקשר עם הדת הטבעית הרציונאלית.

ככל הנראה, אצלו השליחות היהודית נשארה בעבר ומסתכמת בכך שהיהדות הביאה לעולם את חוקי הצדק.

ללא שליחות בעתיד צאצאיו ותומכיו המשכילים לא ראו טעם להישאר יהודים, ורובם התנצרו.

את תנועת ההשכלה בקרב יהודי גרמניה החליפה התנועה הרפורמית.

התנועה הרפורמית

התנועה הרפורמית היוותה ניסיון לשמור על היהדות מפני התבוללות המונית שבאה כתוצאה מההשכלה.

רפורמיזם העביר את השליחות של עם ישראל מהעבר להווה: לשאת לעמי העולם את המונותאיזם האתי, רעיונות של אחווה, צדק, אמת ושלום.

הגדרה כזאת של השליחות היהודית שמרה על קיומה של התנועה הרפורמית במשך מאתיים שנים בארצות הגולה המפותחות.

בכל זאת כוח המשיכה של הרעיון הזה היה מוגבל, במיוחד התחשב כי הסביבה הלא יהודית של ארצות המערב במאה ה-19 נעשתה מושכת. יתכן, כי זו היתה הסיבה לכך שחלק ניכר מהיהודים הרפורמים התבוללו.

מאידך גיסא, שליחות כזאת לא דורשת את קיומה של מדינה יהודית, וזה יכול להסביר את מיעוטה של בני התנועה הרפורמית בארץ.

התנועות האורתודוקסית והחרדית

יהדות אורתודוקסית נוצרה יחד עם היהדות הרפורמית בתחילת המאה ה-19.

יהדות חרדית נוצרה באמצע המאה ה-19 כדחייה של כל סממני התרבות החילונית המודרנית בחיי היהודים.

שתי התנועות דגלו ברעיון היהודי הלאומי שקיבע את קונספט יבנה.

התנועה הקונסרבטיבית

יהדות קונסרבטיבית נוצרה באמצע המאה ה-19 כניסיון לפשר בין התנועה הרפורמית ליהדות האורתודוכסית.

מתחילת קיומה היהדות הקונסרבטיבית השתדלה שלא לנקוט בעמדה תאולוגית חד-משמעית מתוך פתיחות לאפשרויות השונות שבין רפורמיזם לאורתודוקסיה. כנראה הדבר נכון גם לגבי התפיסה של השליחות הלאומית של עם ישראל, שלא הייתה הקו המאפיין לגבי יהדות קונסרבטיבית והיוותה שילובים שונים של התפיסות הרפורמית והאורתודוקסית.

התנועה הרקונסטרוקציוניסטית

התנועה הרקונסטרוקציוניסטית נוצרה במחצית הראשונה של המאה ה-20 בתוך היהדות הקונסרבטיבית, ומאוחר יותר יצאה מתוכה. כמתואר במאמר בוויקיפדיה:

Much more central is the idea that Judaism is a civilization, and that the Jewish people must take an active role in ensuring its future by participating in its ongoing evolution.

הרעיון המרכזי של התנועה הרקונסטרוקציוניסטית הוא שיהדות מהווה ציביליזציה, ועל עם ישראל לדאוג לעתידו ולהתפתחותו.

למיטב הבנתי, פירוש הדבר הוא שהשליחות של עם ישראל מסתכמת בקיומו של העם, אין כל שליחות המופנית כלפי חוץ.

הקושי שבקונספט יבנה במאות האחרונות: בעיית הרעיון הלאומי

עבור חלק ניכר מהעם היהודי קונספט זה הפסיק להיות מקובל, ולכך מספר סיבות, שאזכיר ביניהן את אלו:

  • הקמת מדינות הלאום באירופה יצר צורך לגבש כבר עכשיו רעיון לאומי שיהיה אקטיבי יותר ולא יסתפק בהצגת דוגמה מוסרית לגויים. ללא הרעיון הפעיל ההתבוללות הופכת לאופציה מפתה.
  • משבר האמונה והיחסים בין עם ישראל לקב"ה שנגרם הן ע"י השואה והן ע"י התפתחות כללית הביא למשבר גם ביחס לשליחות יהודית עתידית של אחרית הימים.
  • הדינמיות של החיים המודרניים מקשה על ההפרדה מעמים אחרים, ואילו אוטונומיה משפטית בארצות הגולה אינה מקובלת על המערכות המשפטיות המודרניות.
  • הקמתה של מדינת ישראל והשתתפותם הפעילה של היהודים בחיים המודרניים בכל רחבי העולם דורשים גיבוש של רעיון לאומי אקטיבי. קונספט יבנה הפסיבי כבר לא מהווה מענה בגלל היותו פסיבי.
  • ההתבדלות היהודית שמשמעותה ויעודה אינם מובנים, הופכת למעמסה תמוהה ומיותרת.
  • התבוללות מהווה פיתרון הגיוני לבעיה הזו, אבל עבור רבים היא לא באה בחשבון.
  • רבים מאוד גם לא מוכנים להשלים עם החיים ללא רעיון לאומי, ללא משמעות קיומנו כיהודים.

בהמשך אקרא לקושי זה בעיית הרעיון הלאומי. היא גרמה לתנועות שונות להציע פרויקטים שונים של הרעיון הלאומי עבור עם ישראל.

השכלה 2

הסיבוב השני של תנועת ההשכלה היהודית התקיים ברוסיה במחצית השנייה של המאה ה-19.

מנהיגיו שאפו לשמר את הייחודיות היהודית הלאומית בתנאים של השכלה חילונית.

לשם כך שימשה הספרות הלאומית בעברית (ראה אהוד לוז, מקבילים נפגשים: דת ולאומיות בתנועה הציונית במזרח אירופה בראשיתה, 1882-1904, מבוא) וביידיש.

שימור עם ישראל היה עבור התנועה הזו לערך עצמי, הרעיון הלאומי שלהם לא כלל שום שליחות המופנית כלפי חוץ.

התנועה הזאת הייתה פופולרית ברוסיה בסביבות שנות ה-60 וה-70 של המאה ה-19 והחלה לדעוך אחרי הפוגרומים של 1881 – 1882, כשהיא פינתה מקום לתנועות הציונית והסוציאליסטית.

אני רואה חולשת הרעיון הלאומי כגורם משמעותי בדעיכת התנועה הזאת. יורשיו, התנועות הציונית והסוציאליסטית, לעומתו, התאפיינו בהעצמת הרעיון הלאומי, ועל כך בהמשך. (זאת למעט התנועה הסוציאליסטית הלא-יהודית וחלקה היהודי-מתבולל, ששללו שמירה על קיומו של עם ישראל, דבר שהיווה פתרון אלטרנטיבי יציב לבעיית הרעיון הלאומי עבור אלו שיכלו לקבל פתרון כזה.)

ראשית ציונות: חובבי ציון

התנועה הזאת למען שיבת ציון כללה נציגים רבים הן מהפלג הדתי הם מהפלג החילוני של עם ישראל והם ראו את מטרות התנועה ואת הדרכים להשגתן באופן שונה.

ההוגיה החילוניים של חובבי ציון יצאו מתנועת ההשכלה ועבורם המטרה הייתה לשמור על עם ישראל בעזרת א. ארץ ישראל, ב. השפה העברית וג. מסורת (גם עם לא שמרו על המסורת היהודית, הם ראו בה את המורשת התרבותית של העם). הוגים שונים השתמשו בשלוש היסודות הללו בשילובים שונים, יחד או לחוד.

המטרה כאן הייתה לשמור על קיום העם ולא הייתה שום שליחות חיצונית. (לחברי התנועה הדתיים הייתה שליחות כלפי העולם, אך גם כאן היא נשארה ברקע בלבד. אך עליהם נדבר בהמשך.)

תנועת חובבי ציון החזיקה מעמד יותר זמן מהסבב השני של ההשכלה, אך גם היא ירדה מהבמה אחרי כמה עשרות שנים.

ראה על כך בספרו של אהוד לוז, מקבילים נפגשים: דת ולאומיות בתנועה הציונית במזרח אירופה בראשיתה, 1882-1904, חלק א.

ציונות סוציאליסטית

המרכיב הרעיוני הראשון של הציונות הסוציאליסטית של תחילת המאה ה-20 הוא המיתוס של "היהודי החדש" על אדמתו, יהודי חזק ובריא, המהווה ניגוד ליהודי הגלותי, תשוש וחולה. את המיתוס הזה יצר מיכה יוסף ברדיצ'בסקי.

המרכיב השני והעיקרי הוא שליחות הצדק הסוציאליסטי אותו תישא המדינה היהודית. רעיון זה נוסח ופותח ע"י נחמן סירקין וברל קצנלסון.

על שני הרעיונות הללו ראה בספרו של אהוד לוז, מקבילים נפגשים, חלק ב, פרקים 2-3.

שני הרעיונות היו אוטופיים.

ועדין שניהם, השני, כמובן, יותר מהראשון, היוו שליחויות של עם ישראל המתקיימות בהווה. הרעיונות האלו הפכו את הציונות הסוציאליסטית לאופציה מפתה במשך עשרות שנים, כל עוד היה להם תוכן ומשמעות.

לכך נוספה האנטי אינטלקטואליות, שהוקנתה לדור הבא ע"י שיטת החינוך הפרולטרית. תופעה זאת מתוארת בספרו של אורי מילשטיין תיק רבין: איך תפח המיתוס, פרק 11.

הציונות הלא-סוציאליסטית של ז'בוטינסקי: התנועה הרביזיוניסטית

ז'בוטינסקי העלה את הרעיון של הדגל האחד, החד-נס, ששלל את הסוציאליזם ומלחמת המעמדות לטובת אחדות ישראל.

במאמרו ציון וקומוניזם (עמ’ 61-62) כתב ז'בוטינסקי:

הציונות היא התגלמות הגאווה, הכבוד העצמי הריבוני, שאינם יכולים להשלים באופן אורגאני עם כך, שהבעיה היהודית תהיה חשובה פחות מהאחרות, תהיינה כבירות ובעלות אופי עולמי… גם גאולת עולם אינה אלא שקר מחפיר, כל עוד אין לעם היהודי ארץ משלו, כלכל יתר העמים.

ובכך ז'בוטינסקי שלל כל שליחות יהודית, כאשר טען שעם ישראל לא זקוק לשם קיומו לשום שליחות נוספת על עצם קיום העם.

אומנם, ז'בוטינסקי הניח כי לאחר הקמת המדינה שתבטיח את הקיום הלאומי, תקום לעם ישראל אפשרות לשליחות נוספת:

גם הלאום מוכרח ליצור; היצירה הלאומית-הרוחנית היא תכלית קיומו של כל עם, ואם לא לשם יצירה, אין לו לשם מה להתקיים. למען התפקיד הזה זקוקה האומה היוצרת להתבדלות, להסתגרות, ממש כמו שזקוקה לכך האישיות היוצרת של היחיד. ואם עדיין לא נהפך העם לברמינן, הוא ייצור מתוך התבדלותו ערכים חדשים; וכאשר ייצור אותם, לא יגנוז אותם לעצמו, אלא יביאם לשולחן הבין-לאומי המשותף למען התועלת הכללית – והתבדלותו תיחשב לו לזכות בעיני האנושות. (מכתב על האוטונומיזם)

תוכן השליחות העתידית הזאת נפלה אל מחוץ לתחום העניין של ז'בוטינסקי.

הציונות של בן-גוריון

דוד בן-גוריון זכאי לאזכור נפרד מבחינת מבטו על הרעיון היהודי הלאומי.

פרגמאטיות

מצד אחד הוא גרס שהקמתה וקיומה של המדינה היהודית לא זקוקה לשום הצדקות מוסריות, וכי יש להשתמש בכל האמצעים הנגישים כדי להגן על המדינה:

מדיניות החוץ ומדיניות הביטחון משרתות את אותה המטרה עצמה. כאשר ההסברים אינם מועילים, משתמשים בכוח. כוח הוא לא רק צבא, אלא גם האפשרות ליצור מציאות מדינית. ( יומן בן גוריון מתאריך 22 ליולי 1950)

התמקדותו בצרכים הלאומיים של עם ישראל באה לידי ביטויי גם בכך ש – א. הוא התנגד להחזרת הפליטים הערביים אחרי מלחמת העצמאות, ו – ב. הצליח להביא להכרזת מדינת ישראל עם תום המנדט הבריטי, למרות התנגדותם של רוב חברי הנהגה של המפלגת השלטון, מפ"י.

יתכן שהודות לשתי עובדות הנ"ל כעת יש לנו את מדינת ישראל.

מבחינה זאת עמדתו היתה קרובה לזו של יריבו הפוליטי ז'בוטינסקי.

האידאלים של הציונות סוציאליסטית

בן-גוריון האמין כי ע"י מימוש האידאלים של הנביאים המקראיים עם ישראל יבנה חברת מופת ואדם חדש, משוחרר מתסביכים שנוצדים כתוצאה מאי-שוויון חברתי ולאומי, אדם שישלב באופן הרמוני בין אינטלקטואליות לשאיפה לעבודת כפיים.

וכך הרעיון הלאומי של בן-גוריון שילב בין האידאלים של ז'בוטינסקי לאלו של הציונות הסוציאליסטית. (יתכן שהבנתו של בן-גוריון לגבי האידאלים של הציונות הסוציאליסטית נבדלה מאלו של היוצרי האידאלים הללו.)

התנועות הדתיות של המאה ה-20: מזרחי, אגודת ישראל, הגותו של הרב י.ד. סולובייצ'יק

לכל אחת מהאידיאולוגיות האלו ישנה גרסה משלה לרעיון הלאומי, אבל כל הרעיונות האלו הם שילובים מגוונים של קונספט יבנה והשליחות הפנימית של החסידות.

לרעיון הלאומי נוספה גם תחושה שתחיית הישוב היהודי והקמתה של מדינת ישראל הם חלק של ההתגלות האלוקית, של הדו-שיח בין הקב"ה ועם ישראל. התחושה זאת מתבטאת פחות חזק ותדיר אצל אגודת ישראל, חזק יותר אצל מזרחי וברור וגלוי אצל הרב סולובייצ'יק במאמרו קול דודי דופק.

תחושה זאת לא תמיד נתפסת בתור שליחות, וגם אם כן, לא כשליחות אקטיבית.

הרב מאיר כהנא

האידיאולוגיה שלו התמקדת בפנייה אל הצרכים של עם ישראל מול הצרכים של כל השאר. איני רוצה לדון כאן בצדקת קריאתו; לגבי המצבים עליהם דיבר, נימוקיו משכנעים מאוד. מבחינת הרעיון הלאומי הוא קרוב לז'בוטינסקי, שלגביו אין ליהודים שליחות אחרת מהצלת עם ישראל.

הראי"ה קוק

הראי"ה קוק הוסיף לקונספט יבנה את המרכיבים הבאים:

  1. שיבת ציון כתחיית דו-שיח בין הקב"ה לעם ישראל, בדומה לתנועות דתיות אחרות, וזה מנוסח אצל הראי"ה קוק באופן מפורש.
  2. השליחות שלפי קונספט יבנה הייתה בעתיד הרחוק, מתחילה כבר עכשיו עם שיבת עם ישראל לארצו. כך שיבת ציון מקבלת משמעות דתית חיובית – היא עצמה הופכת לשליחות, לתחילת הגאולה העתידה לבוא.
  3. השליחות כוללת את הצורך להראות לעמי העולם את הרעיון של דו-שיח לאומי עם הקב"ה.
  4. רעיון הניצוצות: זה הוא קונספט משני-סינטטי של השליחות, שעיקרו הוא כדלקמן. אם הרבה יהודים לוקחים חלק בתנועה כלשהי זרה ליהדות, זה מצביע על כך שהיהדות שיהודים אלו עוזבים, לוקה בחסר, ואילו התנועה הזרה מכילה ניצוץ חשוב שחסר ביהדות. היהודים שמבינים את המסורת, מסוגלים להבין ולנסח משמעות חיובית של התנועה הזרה – את הניצוץ שלה – ולהוסיפו ליהדות החסרה.

אני קורה לתפיסה זאת משנית, משום שהיא מעניקה משמעות חיובי במסגרת מסורת ישראל לתנועות אחרות, ראשוניות. אני קורה לה סינטטית, כי היא ממזגת תפיסות אחרות.

ראה פ.פולונסקי, התפתחות היהודית בימינו על פי תורת הראי"ה קוק , חלקים א-ב.

(יתכן ותורת הראי"ה קוק כוללת גם רכיבים אחרים של הרעיון הלאומי, אך אין לי די מידע על כך.)

תנועת ההתיישבות

מלוא ההבנה של תורת הראי"ה קוק היתה מנת חלקם של מעטים בלבד. השפעת תורתו על התודעה ההמונית באה דרך תלמידיו של בנו הרב צבי יהודה קוק בישיבת מרכז הרב. ההשפעה הזאת כללה רק חלק מתורת הראי"ה ובפרט סעיפים 1 ו-2 מרשימת רעיונותיו המובאת לעיל, ומסעיף 4 רק את הניצוץ שחולץ מתנועת חלוצי ההתיישבות אשר היחס של רובם לדת היה שלילי. הניצוץ הזה העניק משמעות דתית ליישוב הארץ והפך לנקודה מרכזית באידיאולוגיה של תנועת ההתיישבות כבר בגבולות המדינה מ-1949, אך בעיקר בשטחים שישראל כבשה ב-1967.

באופן פרדוקסלי, הבנה כזאת של השליחות היהודית מפנה את השליחות הזאת אך ורק כלפי עצמנו: אנחנו מיישבים את הארץ רק כיוון שהקב"ה נתן אותה לנו. לא נשאר שום מסר כלפי האנושות, כי מסר זה טמון בניצוץ אחר, זה של התנועה האוניברסליסטית וטרם חולץ.

השליחות של המתיישבים גובלת בהעדר שליחות לפי ז'בוטינסקי.

(איני אומר כאן כי זה הוא הדבר שהרב צבי יהודה זצ"ל לימד את תלמידיו. מה שאנו יודעים עליו מעיד על ההפך. אני אף לא טוען כי זה מה שתלמידיו חושבים. אני רק מתאר את התוצאה כפי שהיא משתקפת באידיאולוגיה ההמונית.)

הכנענים (העברים הצעירים)

התנועה היהודית התרבותית הזו קמה בארץ ישראל בשנות ה-60-40 של המאה ה-20. הם ניסו לבנות את הרעיון היהודי הלאומי עבור הדור שגדל בארץ כהמשך של הכנען הטרום-עברית, תוך שלילת הקשר עם כל התקופה של הגלות, עם היהדות ועם הציונות.

התנועה הכנענית היתה שולית מבחינת מספר תומכיה ויחס החברה אליה אפילו בתקופת קיומה, אבל היא השפיעה על התרבות והפוליטיקה הישראליים (על כך ראה בהמשך), למרות שהשפעתה על הפוליטיקה, עליה אדבר בהמשך, עדין אינה מודעת בחברה, לפי הערך בויקיפדיה.

לפי חוקר הספרות ברוך קורצווייל, רעיונותיהם היו בחלקם התפתחות מרחיקת לכת של מיתוס היהודי החדש של ברדיצ'בסקי, ראה לעיל.

יהודים שמאלנים אנטי ציונים בישראל ובתפוצות

הזהות היהודית חשובה להם, אינם יכולים לוותר עליה (אחרת היו מתבוללים ושוכחים מישראל והציונות, כפי שעשו יהודים רבים אחרי השואה). אבל רעיון ההתבדלות היהודית מפריע להם, הם מנסים לפתור אותה בכך ששוללים את זכות הקיום של ישראל. לפי מינוח הניצוצות של הראי"ה קוק, כנראה שזו היא תנועת האוניברסליזם שהניצוץ שבה עדין נמצא בקליפותיו.

השמאל הישראלי המודרני

מה קרה לשליחות של הציונות הסוציאליסטית

אנו מדברים כאן על השמאל הישראלי למעט האנטי-ציונים קיצוניים, עליהם כבר דיברנו מעלה.

השמאל הישראלי המודרני הם היורשים של הציונים הסוציאליסטים עליהם דיברנו קודם.

לקראת סוף המאה ה-20 שני המרכיבים של השליחות היהודית שהוצעו ע"י הציונות הסוציאליסטית, חדלו למשוך לבבות בתור מרכיבי השליחות היהודית הלאומית. (הדבר לא מפליא, התחשב באופיים האוטופי.)

המרכיב הראשון, מיתוס האדם החדש של ברדיצ'בסקי, הפך לנחלת העבר: דור אחרי דור נולד וגדל, והאדם החדש טרם בא לעולם.

המרכיב השני – שליחות הצדק הסוציאליסטי, וזה מה שיצא ממנה:

זכויות הפועלים הפכו לזכויות העובדים בעלי המשכורות הגבוהות של החברות הממשלתיות וחברות-מונופוליסטייות (חברת חשמל, מקורות), לזכויות העובדים עם קביעות, לזכות השביתה שלא רבים יעזו להתנגד לה, כי אולי גם אני אצטרך לשבות (אני מתוודה שגם אני השתתפתי בשביתות), לזכויות של עובדים בעלי שכר נמוך שמביאות לכך שעובדים אלו לא מתקבלים כלל לעבודה.

הצדק הסוציאליסטי הפך לצדק חברתי המסתכם בזכות לדרוש מהמדינה לחלק מחדש את רכושם של העשירים יותר.

איני רוצה עכשיו לדון בשאלה, האם הזכויות האלו הן צודקות או לא. אני רוצה רק לומר שאף אלו שתומכים בכל הזכויות הללו לא יכולים לראות אותן כשליחות לאומית של עם ישראל.

במקום כל אחד משני מהמרכיבים האלו של השליחות היהודית של הציונות הסוציאליסטית בא מרכיב חדש של השליחות של השמאל הישראלי.

את רעיון הצדק הסוציאליסטי החליף החזון לשלום בין העמים: אם איננו מצליחים לכרות ברית שלום עם הערבים, המדינה מאבדת את משמעות קיומה.

(איני רוצה להזכיר כאן את האידאלים של זכויות האדם וטוהר הנשק, כיון שלדעתי השיח של רוב אנשי השמאל בנושא מתנהל כלל לא בתום לב ולמעשה מהוה חלק מהמאבק למען האידאל של הישראליות הערבית-יהודית, עליו אדבר בהמשך, אידיאל הדורש לתמוך במאבקם של הערבים נגד ישראל כדי: א. למנוע את ניצחונה של ישראל עליהם, וב. לקבוע איתם יחסים של ידידות וקרבה אינטימית.)

במקום האידאל של "האדם החדש" שהיה אמור להצליח להתנתק מהגלות המתועבת, בא האידאל של שלילת הזהות היהודית לטובת זהות חדשה, הזהות הישראלית.

אני קורא לאידאל הזה "ישראליות ערבית-יהודית", על מנת להבדיל בינו לבין הישראליות היהודית נטו, אידאל התאחדות היהודים שעלו מארצות תפוצה שונות והתחברותם לעם ישראל מאוחד.

ברור כי אידאל זה יצא מרעיונותיהם של הכנענים, עליהם דיברתי לעיל.

כדי ליצור זהות ישראלית כזו, הנבדלת מהזהות היהודית הישנה, זקוקים לעם חדש, עם ישראלי, שנבדל מהעם היהודי הישן. העם הישראלי כולל בתוכו לא רק יהודים, אלא גם ערבים. לכן יש להגיע לשלום עם הערבים – הן בפנים והן בחוץ, כדי להתמזג עם אלו שבפנים ולהנהיג את אלו שבחוץ. (דימוי אוטופי של שלום עם הערבים בראשותה של ישראל ראה בספרו של שמעון פרס מזרח התיכון החדש, 1993, פרקים 12 – 13).

בהתאחדות העתידית הזאת בין היהודים והערבים שתוליד את העם הישראלי העתידי, התפקיד הנשי שייך ליהודים והגברי לערבים. אנו רואים זאת מהספרות העברית הישראלית, שבה יש הרבה תיאורים של יחסים רומנטיים בין יהודים לערבים, אך ברוב המקרים אלו הם יחסים בין ערבי ליהודיה ולא בין יהודי לערבייה.

ישראליות ערבית-יהודית בראי הספרות

ברומן החשוב של עמוס עוז מיכאל שלי (על הרומן) הגיבורה רק חולמת על יחסים כאלו, אך הם אינם מתממשים בפועל.

גיבורת הרומן שפורסם ב-1968, אישה יהודייה בשם חנה גונן מנסה להיות אישה נשואה ואם ישראלית נורמטיבית, אך לאט-לאט שוקעת בדיכאון ומשתגעת מרוב געגועים לגבר החזק האוטופי. היא לא מוצאת אותו בבעלה האהוב מיכאל, איש חזק, אך לא תואם את הדימוי האוטופי-רומנטי שחנה חולמת עליו.

הדיכאון שלה מתפשט וקובע את אופן הסתכלותה על כל החיים בארץ של שנות ה-1950. מבט זה דומה מאוד למבט של יוסף מיכה ברדיצ'בסקי ושל החלוצים על החיים הגלותיים של המאה ה-19. ובכל זאת היא לא משתמשת במילה גלותי, כי היא חולמת להפוך לגברת איבון אזולאי (פרק 19) ולדהור בתוך מזחלת בערבת השלג הרוסית בין זאבים, להפליג במשחתת הבריטית דראגון ולשקוע במצולות הים בצוללת נאוטילוס. איבון אזולאי היא ההפך מחנה גונן (פרק 31).

חלומה האחר הוא הדימוי הסקסואלי של תאומים ערבים חליל ועזיז, חברי ילדותה הירושלמית של סוף שנות ה-30 – תחילת ה-40 של המאה ה-20 שבינתיים בגרו ושבהם היתה מאוהבת בגיל 12 (פרק 5). בחלומותיה הם מופיעים ככליל השלמות והיופי, גברים צעירים וחזקים. למרות שדימויים מיניים באופן מובהק, ביחסיה הדמיוניים איתם אין מיניות ישירה. בדמיונותיה היא מושלת בהם כמלכה שלהם ובחלומותיה הם מאיימים עליה.

הרומן מסתיים בכך שהאחים – בדמיונותיה של חנה שמאבדת את שפיותה – מפוצצים את מגדל המים כסמל לנוכחות היהודית בארץ, וזה מביא לה שלווה.

חנה רוצה לברוח מהחיים האלו או לחסלם.

המחבר, עמוס עוז, מבין היטב את הסתירות הפנימיות ואופיים האוטופי של דמיונותיה: לפי הבנתה, חולשתם של הגברים מתחילה מסבלנותם וכניעתם לקפריזות של הנשים.

חנה משבחת רצון גברי חזק (פרק 40). גברים חזקים במובן זה לא היו נכנעים לרצונה, ואם היתה נתונה בידיהם של חליל ועזיז האמיתיים, בניו של ראחיד שחאדה, ערבי משכיל, עם זרים היה מתהלך כאילו הוא מלצר (פרק 2), הם לא היו רואים בעין יפה את מחלותיה הפסיכוסומאטיות, במקרה הטוב.

היא בעצמה מבינה את זה באופן אינטואיטיבי, ואם בדמיונותיה היא פוקדת עליהם, הרי שבחלומותיה הם מאיימים עליה.

כפי שאני מבין את הרומן, עמוס עוז רואה את ההתרסקות של אידאל "האדם החדש" ואידאל יצירת "חיים חדשים ורעננים" במדינה היהודית החדשה. החיים אכן התחדשו, אבל ההתבדלות היהודית, שעוז לא רואה בה כל משמעות, נשארה בעינה וזה הביא לכך שהחיים נשארו רדודים וטחובים, כמו החיים המאוסים של העיירה היהודית במאה ה-19. חנה גונן מרחיקה לכת עוד יותר: היא בכלל לא אוהבת להיות בין יהודים, נראה לה שבערבה הרוסית מאחורי גבו של עגלון רוסי או על גבי משחתת בריטית היא תרגיש טוב יותר. היא פשוט לא אוהבת להיות בין היהודים.

עמוס עוז של שנות ה-60 לא מביא כל תוכנית מוצא מציאותית מן המשבר הזה. התקווה היחידה, גם אם אוטופית, היא עירוי הכוח הערבי לדם היהודי.

לא במקרה גיבורת הרומן, שדרכה עמוס עוז מנסח את המשבר שלו, היא אישה. היא מופרית מבעלה מיכאל, החלש בעיניה, וגם בנם יאיר לא תואם את חלומה האוטופי-רומנטי, למרות שבפועל הוא ילד חזק. עבור עמוס עוז של שנות ה-60, זרע ערבי של חליל ועזיז בשביל אישה יהודיה, זרע שייצור עם ישראלי חדש, נשאר בגדר אוטופיה.

עבור סופרים עבריים מתקופה מאוחרת יותר הזרע הערבי הופך למציאות.

כך ברומן של א.ב. יהושע המאהב (1977; על הרומן) הגיבור מפטר את הפועל הערבי בן ה-16, על שניהל רומן עם בתו בת ה-15, וברור כי המחבר רואה את הסיבה לדבר בדעות הקדומות של הגיבור, עליהם אינו מצליח להתגבר, למרות שהגיבור בעצמו רואה את כל מעלותיו של הנער הערבי. הבת משוחררת מהדעות הקדומות האלו ובעצמה מציעה לנער הערבי להיות למאהב שלה.

הקושי העיקרי של התוכנית הזאת הוא הניסיון לבנות יחסים בין יהודים לערבים לפי הדגם של היחסים בין אישה יהודייה, גיבורת הבדיחות היהודיות הגלותיות, לבעלה השפוט. עמוס עוז מבין היטב את הקושי הזה.

אינני טוען כי שני הרומנים שהזכרתי מייצגים את כלל הספרות העברית המודרנית. העמדות של שני הרומנים האלו שתיארתי, הן עמדות קיצוניות. ישנם סופרים רבים אחרים שלא דוגלים עמדות הללו. בקשר לזה אפשר להזכיר את מאיר שלו.

ובכל זאת, לעניות דעתי, בעוד שרומנים אחרים, כולל אללו של מאיר שלו, מנסים להבין ולתאר את החיים הישראליים, עמוס עוז, א.ב. יהושע וחבריהם, בנוסף לזאת, שואפים לשנות את המציאות וגם מצליחים בכך. הצלחתם מתבטאת בעובדה כי רעיון היחסים הרומנטיים בין היהודים לערבים אט-אט נתפס כיותר ויותר מתקבל על הדעת.

ישראליות הערבית-יהודית כאידאל גלוי נשארת שולית

אינני טוען כי רוב השמאל הישראלי תומך בישראליות הערבית-יהודית.

אכן, אני חושב כי יתכן שרוב אנשי השמאל לא יתמכו בתוכנית להחליף עם יהודי בעם ישראלי החדש דרך נישואים מעורבים בין יהודים לערבים. כנראה בפועל רוב השמאל לא יהיה מוכן להחליף מדינה יהודית ב"מדינת כל אזרחיה". אפשר להסיק זאת מכך שתעמולת השמאל, כולל זו של "מרצ", המפלגה השמאלנית ביותר, דורשת נסיגה משטחי היו"ש בטענה שסיפוח שטחים אלו יחייב להעניק לתושביה הערביים אזרחות ישראלית, וזה יהפוך את ישראל ל"מדינת כל אזרחיה". (אינני מתכוון כאן ועכשיו לדון בטענה הזו לגופה, הבאתי אותה רק כדי לחזק את טענתי כי יתכן ורוב השמאל הישראלי לא בהכרח תומך ברעיון להפוך את ישראל ל"מדינת כל אזרחיה").

כעת מי שבאמת דוגל ביצירת עם ישראלי ע"י נישואים מעורבים בין יהודים וערבים הם כותבי רומנים ופעילות פוליטיות קיצוניות המנהלות יחסים רומנטיים עם מחבלים ערביים.

מדינת כל אזרחיה

הססמה "מדינת כל אזרחיה", כלומר מדינה השייכת ליהודים וערבים כאחד, מנוגדת לרעיון "המדינה היהודית", ולכן מהווה ביטוי לאידאל הישראליות הערבית-יהודית.

ססמה זו אינה נשמעת כל-כך הזויה כמו הרעיון של הישראליות הערבית-יהודית.

רעיון זה, בניגוד לרעיון המדינה היהודית, פירושו, בין השאר, כור היתוך עבור כל אזרחי המדינה, היהודים והלא-יהודים. בתוך כור ההיתוך לא תהיה דרך למנוע נישואים מעורבים בין יהודים לגויים והצלחה של כור ההיתוך תתבטא ביצירת עם מעורב חדש, כדוגמת העם האמריקאי.

פירוש הדבר שרעיון "מדינת כל אזרחיה" היא רק כותרת תעמולתית עבור הישראליות הערבית-יהודית, כמו גם עבור סוגי ישראליות אנטי יהודיים אחרים. דוגמה נוספת לישראליות אנטי יהודית אחרת היא מאבק נגד גירוש מהגרים בלתי-חוקיים, שמטילים אימה על תושבי הערים היהודיות שבהן הם מתיישבים. ברור כי מטרת המאבק הזה היא קליטת המהגרים הבלתי חוקיים בתוך האוכלוסייה היהודית, נישואי תערובת איתם וכתוצאה טשטוש אופייה היהודי של המדינה.

מי שמקדם את הרעיון של "מדינת כל אזרחיה" הם ארגונים להגנת זכויות המיעוטים הלא יהודיים (ערבים ואחרים), בית המשפט העליון וכן פרקליטות העומדת לימינם של ארגונים אלו. בית המשפט העליון מקדם את הרעיון בדרכים של אקטיביזם שיפוטי נגד רצון רוב האוכלוסייה והמחוקקים.

מפלגות השמאל וכמוהן מפלגות מרכז רבות וחלק מחברי הכנסת ממפלגות הימין תומכים באקטיביזם השיפוטי של בית המשפט העליון במעטה תמיכה ב"שלטון החוק". תמיכה כזאת היא למעשה תמיכה ברעיון "מדינת כל אזרחיה" ובתווך ארוך גם בישראליות יהודית-ערבית.

וכך אנו עדים כי השמאל מקדם את רעיון הישראליות היהודית-ערבית באופן סמוי, דרך ספרות ו"שלטון החוק", כיון שכעת אין אפשרות להציע את הרעיון לציבור הרחב באופן גלוי.

הזזת חלון אוברטון

פעם כמעט אף אחד בכל הקשת הפוליטית של ישראל לא היה מוכן אפילו לשקול את הרעיון להכיר באש"ף ולנהל איתו שיחות כלשהן. קבוצה קטנה של קיצוניים מהשוליים קידמה את הרעיון ולאט-לאט הפכה אותו לאפשרי, אבל לא מקובל, אחר כך לשנוי במחלוקת, לנחלת השמאל בלבד ולבסוף גם יישמה אותו הלכה למעשה.

במילים אחרות, קבוצת הפעילים האלה יישמה את הרעיון דרך הזזת חלון אוברטון. (קרא על זה בעברית פה ופה.)

כאן תיארתי את הניסיונות לחזור על אותו התהליך ביחס לרעיון הישראליות הערבית-יהודית.

המשבר הפוליטי של 2019 – 2020

המשבר הזה, שכנראה לא היה כדוגמתו בהיסטוריה העולמית, התבטא בכך שהבחירות לכנסת חזרו שלוש פעמים ברציפות, כיון שאחרי שני הסבבים הראשונים אף אחד לא הצליח להרכיב ממשלה.

במרכז המשבר הזה עמדה אישיותו של בנימין (ביבי) נתניהו, ראש מפלגת ליכוד ומחנה הימין.

בנימין נתניהו נמצא תחת חקירה משנת 2017 באשמות שחיתות שקשה לי להתייחס אליהם ברצינות; מידע על מהלך החקירות פורסם באופן קבוע ורשמי על ידי המשטרה והפרקליטות.

הוקמה מפלגת שמאל–מרכז כחול לבן שהרעיון המאחד שלה היה ניצחון על נתניהו. המפלגה התחייבה לא להיכנס לממשלה עם ליכוד, כל עוד נתניהו עומד בראשה. היא הפכה למפלגת השמאל הגדולה והתחרתה עם ליכוד על כמות המנדטים.

בגלל ההאשמות נגד נתניהו מפלגות השמאל ומפלגת ישראל ביתנו סירבו להיכנס לממשלה עם ליכוד, אפילו כאשר ההאשמות היו עדיין בשלבי החקירה; כתב האישום הוגש רק ב – 2020 לפני הבחירות האחרונות.

המפלגות האלו דרשו שליכוד יחליף את נתניהו שהם ראו כמושחת על בסיס הודעות על מהלך החקירה, אבל ליכוד סירב ועמד איתן לצידו של נתניהו בטענה שהוא חף מפשע. בגלל הדרישה הזו, וכן דרישות אחרות של ישראל ביתנו, אי-אפשר היה להרכיב ממשלה.

בעיני השמאל וגם חלק מהימין היה מובן מאיליו שנתניהו לא יכול להיות מנהיג. אני הצלחתי להבין מדבריהם רק שתי טענות שראיתי בהן הגיון:

  1. אשמתו של נתניהו בשחיתות על בסיס הודעות על מהלך החקירה ובסוף על בסיס כתב האישום.
  2. הוא החזיק בתפקיד ראש הממשלה במשך זמן רב מדי – נמאס!

(יש לי ביקורת כלפי נתניהו ואיני מרוצה מהרבה מהחלטותיו, אבל כרגע אני רואה בו את הטוב מבין הפוליטיקאים הקיימים, טוב וחזק בהרבה מכל מתחריו האפשריים.)

אחדות הדעות של השמאלנים לגבי שלילת נתניהו נבעה במידה רבה בקמפיין נגדו שהתנהל בכלי התקשורת; אך זה לא מבטל את השאלה מה היה הגורם לקמפיין זה – מדוע דמותו של בנימין נתניהו הייתה כה חשובה לשמאל שארגן את הקמפיין הזה, שהיו מוכנים לשלם עליו במשבר המדיני.

אין לי תשובה משכנעת לחלוטין לשאלה הזאת.

ההסבר היחיד שיש לי, הוא שבמהלך שלטונו של נתניהו מאז שנת 2009 השאלה הפלסטינית – הדנה ביחסים עם ערביי יהודה ושומרון – כמעט ירדה מסדר היום המדיני של ישראל.

נתניהו הצליח לעמוד מול הממשל של נשיא אובמה, שם היתה, למשל, סמנתה פאוור, שדרשה הקמת מדינה פלסטינאית בעזרת כוח צבאי של ארה"ב. נתניהו הצליח להפריד בין האיום האיראני, שהתחזק עם בואו של אובמה, ליחסים עם הרשות הפלסטינית.

נתניהו הצליח לא לפספס את האפשרויות שפתחה הנשיאות של טראמפ והתוצאה היתה הפסקה מלאה של משא ומתן עם הרשות הפלסטינית.

בקיצור, במהלך שלטון נתניהו הישראליות הערבית-יהודית הפסיקה להתקדם במישור המדיני. כעת הקו הדומיננטי בפוליטיקה הישראלית הוא העדר שליחות לאומית על פי ז'בוטינסקי.

לדעתי התופעה הזאת נבעה במידה רבה מנסיבות חיצוניות: תחילה אובמה העצים את האיום האיראני, שהופנה לא רק כלפי ישראל, אלא גם כלפי המדינות הערביות, אחר כך טראמפ תמך בישראל מול הפלסטינים והפך אותו לבן ברית רצוי עבור הערבים מול איראן. בהקשר הזה המדינות הערביות בחרו בישראל והעדיפו אותה על הרשות הפלסטינית שדרשה להחרימה. נתניהו לא יצר את האפשרויות האלו, אך גם לא פספס את רובן.

עד עכשיו הישראליות הערבית-יהודית קודמה במישור המדיני על ידי איום ערבי ישר על חיי היומיום של ישראל ועל עצם קיומה: לפי האידיאולוגיה המוכרזת של השמאל, ישראל זקוקה לשלום ואיחוד עם הערבים הקרובים אליה כדי להתקיים ולחיות בשלווה.

כנראה השמאל מרגיש שנתניהו מושך את ישראל להתבדלות היהודית השנואה עליהם.

יתכן שהם מקווים שאם מישהו אחר יעמוד בראשה של ליכוד, הם יצליחו יותר בקידום הישראליות הערבית-יהודית; אני מותיר לקורא להשלים את הפרטים כל אחד על פי דרכו – הימנים והשמאלנים.

זה הוא ההסבר הטוב ביותר שיש לי כרגע למשבר זה.

ההסכמים עם איחוד האמיריות הערביות ועם בחריין נוגדים את הישראליות הערבית-יהודית

ההסכמים האלו נחתמו באוגוסט 2020.

ישראל מופיע בהם כמדינה יהודית, ללא כל ניסיונות איחוד עם ערבים. למרות שבהקשר להסכמים ישראל נענה לדרישה הקפיא את החלת הריבונות על חלק מיהודה ושומרון, מדובר על הקפאה בלבד ולא על ביטול הריבונות, וגם זו אינו מהווה חלק מההסכמים, אלא התחייבות נפרדת של ישראל. בנוסף לזה, אין הכרזה פומבית על תקופת ההקפאה.

כך שההסכמים האלו פוגעים בישראליות הערבית-יהודית. זה מסביר את התגובה הקרה של השמאל הישראלי להסכמים (בנוסף לכך שההסכמים האלו הושגו על ידי אויביהם הפוליטי).

מפלגות ימין עכשוויות: ליכוד, ישראל ביתנו

המפלגות האלו צמחו מהתנועה הרביזיוניסטית של ז'בוטינסקי (ליכוד באופן ישיר וישראל ביתנו מתוך ליכוד).

בעקבות ז'בוטינסקי הם ראו את השליחות היהודית כפונה אך ורק כלפי היהודים עצמם.

היסודות האידיאולוגיים של המפלגות האלו הולכים ומיטשטשים, הן פועלות יותר ויותר בהתאם לאידיאולוגיה של מפלגות השמאל ולא מתעסקות כלל בשאלה מה היא השליחות היהודית.

פנייה של מפלגת ישראל ביתנו לכיוון רטוריקה ומדיניות אנטי-דתית, שארעה לאחרונה, מביעה את הגרסה הרוסית של הסתפקות בעצם קיום היהודי: אין משמעות במסורת היהודית ולא קיימת שום שליחות יהודית. רק דרך חיים של יהודים מתבוללים מרוסיה ומארצות אחרות היא בעלת משמעות. אפשר לסבול את הדת היהודית רק כל עוד איננה מפריעה. (ללא ספק התפנית הזו נובעת משיקולים אופורטוניסטיים, אחרת לא היתה לה כל משמעות.)

מפלגות דתיות עכשוויות: מפדל/הבית היהודי, ש"ס, מפלגות חרדיות אשכנזיות

לכל אחת מהמפלגות האלו יש רעיון לאומי, למרות שבאופן ברור אינו נהגה אצל אף אחת מהמפלגות. הרעיונות הלאומיים האלו מהווים שילובים שונים ומגוונים של הרעיונות הלאומיים עליהם דיברתי לפני כן:

  • קונספט יבנה (השליחות הפנימית של החסידות, נראה לי כי אינו מופיע עוד בחיים הפוליטיים של ישראל).
  • רעיון ההסתפקות בקיום עצמי של ז'בוטינסקי ותנועת ההתיישבות. המפלגות החרדיות מצטרפות לרעיון זה בהכרזתן כי יהודים חרדיים מגנים על כלל ישראל בתפילותיהם ובלימוד התורה. (עצם הרעיון שתפילות ולימוד תורה מגנים על עם ישראל קיים וידוע מזמן, אבל כאן רעיון זה מקבל היבט של הכרזה על השתתפות ציבור החרדים במאבק המשותף של עם ישראל. לכן ההכרזה הזו הינה בגדר רעיון לאומי.)
  • אידאל של שלום בין העמים.

נפתלי בנט ואיילת שקד שתחילה עמדו בראש מפלגת הבית היהודי ואחר כך עזבו אותה והקימו מפלגה חדשה, הימין החדש, נעים בין עמדה של מרכז שמביאה לאיבוד קולות הבוחרים לבין העמדה של ימין דתי שמחזירה להם קולות. הם לא מנסחים ישירות את הרעיון הלאומי ומאחורי הרטוריקה שלהם ניצבים אותם הרעיונות.

הניסיונות שלהם לתפוס את עמדת המרכז הם טענה להנהגה לאומית. לדעתי הטענה הזאת שלהם מבוססת על תחושה שההנהגה הלאומית חייבת לעבור אליהם, למחנה הדתי-לאומי, כי לדעתם מחנה השמאל הגיע למבוי הסתום ועזב את הציונות. חוסר ההצלחה שלהם בהנהגה הלאומית נובע מכך שההנהגה הלאומית דורשת הבנה של משמעות קיומנו הלאומי שתהיה מקובלת על כולם.

מפלגות מרכז ישראליות

מידי פעם קמות מפלגות כאלה, המנסות ליצור פשרה בין עמדות של הימין והשמאל מבלי להתעסק בשאלת הרעיון הלאומי. הבוחרים תחילה מתלהבים מרעיון הפשרה, אבל אחר כך מבינים שלפשרה ללא התשובה על השאלה לשם מה? אין משמעות. זה לוקח קדנציה או שתיים של הכנסת.

ערביי ישראל

מכל הנאמר כאן על האידאולוגיה של הישראליות הערבית-יהודית, תגובת הערבים, אותה גילה משה פיגלין בשיחה עם חבר כנסת ערבי (ראה תחילת המאמר), נראית ברורה ומובנת.

הם דוחים את הישראליות הערבית-יהודית, שהם מכנים ציונות, כיון שרואים בה ניסיון לשלול את זהותם, בעוד שניסיונות להשתמש בזרע שלהם מביאים לכך שהנשים שמנסות לעשות כן ובאופן הדרגתי גם מדינת ישראל כולה, מוצאים את עצמם תחת שליטתם.

ניתוח של הרעיון הערבי הלאומי קשור לניתוח האמנה הפלסטינית. ניתוח זה כבר נעשה והוא נמצא מחוץ לתחום הנושא שלנו, כי אנו עוסקים ברעיון הלאומי היהודי ולא הערבי.

מפלגת זהות של משה פייגלין

משה פייגלין הקים את המפלגה כדי לשוב ולהתחבר לזהות שלנו.

הוא מתכוון שיש להפסיק לנסות להפוך לישראלים במקום להיות יהודים. במינוח שלי הוא נאבק נגד האידיאולוגיה של הישראליות הערבית-יהודית. (כך זה רק במונחים שלי, משה פייגלין לא מנסח את האידיאולוגיה שלו במושגים של נגד מה, אלא רק בעד מה.)

לפני כן הגדרתי את הישראליות הערבית-יהודית כניסיון למצוא פתרון לבעית הרעיון הלאומי.

לא מצאתי אצל משה פייגלין דיון ישיר בבעיה הזו – בעיית הרעיון הלאומי – או גישה לפתרון של הבעיה.

בספריו ומאמריו מצאתי את הרעיונות הבאים בנוגע לרעיון הלאומי.

רעיון אחד הוא ניסח לפני 15 – 20 שנה בספרו במקום שאין אנשים, פרק 12, שם הוא כותב על תנועת מנהיגות יהודית שיצר:

קראנו לכל מי שזהותו היהודית כיחיד וכלאום חשובה לו, להצטרף אלינו – ואין זה עסקנו כיצד מנהל כל אחד את חייו הפרטיים. התשובה הלאומית למשמעותה היהודית של המדינה נמצאת אצל כל המזדהים עם יהדותם ומבקשים לבסס ולפתח זהות זו – בהחלט לא רק אצל הדתיים.

במילים אחרות, משה פייגלין קורה לכל מי שמתנגד לישראליות הערבית-יהודית, להתייחד כדי שהאידיאולוגיה של התנועה תכלול בה את רעיונותיהם של כל האנשים האלו.

בולט הדמיון לקונספט הניצוצות המשני-סינטטי של הראי"ה קוק, עליה דובר לפני כן.

לדעתי הקו הסינטטי הזה מוצא את המשכו במפלגת זהות.

בנוסף לכך משה פייגלין מפתח את הרעיונות של זכויות האדם בעולם כולו (למשל, בסין), רעיונות השוק החופשי והגנת האדם מפני המדינה. במונחים של הראי"ה קוק זה מקדם את עבודת בירור הניצוצות מתנועת האוניברסליזם, עבודה, שבעיניי היא חיונית על מנת להבין את השליחות שלנו כלפי האנושות.

בעיניי זו היא עבודה אינטלקטואלית חשובה ביותר שמקדמת אותנו לקראת הבנת השליחות שלנו ושבלעדיה הישראליות הערבית-יהודית נשארת כאפשרות מושכת לאור הקשיים שבפתרונות האחרים של בעיית הרעיון הלאומי.

מסקנות

הבעיות המדיניות שלנו נובעות מבעיות אינטלקטואליות

לבעיות המדיניות שלנו יש שורש תודעתי: העדר פתרון בעל מהות יהודית לבעיית הרעיון הלאומי – השליחות היהודית – שיהיה מקובל על רוב העם.

עד שיופיע פתרון כזה לא נוכל לצאת מהמלכודת של הישראליות הערבית-יהודית, אלא אם היא תתפרק בעצמה. וגם אם זה יקרה, במקומה יבוא זבל אנטי-יהודי אחר, עד שנבין מה היא השליחות היהודית שלנו.

הפוליטיקה היהודית נקבעת על ידי חיפוש אחר משמעות יהודית, כי יהודים לא יכולים להתקיים ככל שאר העמים. הדבר מתייחס הן למפלגות שמאמינות ברעיון הסגולה היהודית הן לאלו המצהירות על שלילתו.

עלינו למצוא את השליחות שלנו כלפי האנושות

אני נוטה לראות את הפתרון בהבנה יהודית של אוניברסליזם – שליחות יהודית כלפי האנושות.

בינתיים אינני רואה פתרון, אלא רק כיוונים שעלולים להתברר כנכונים או כלא נכונים.

אני רואה בפעילות אינטלקטואלית של משה פייגלין תרומה חשובה לפיתוח וקידום המשימה.

כיוון אחר שנראה לי כבעל פוטנציאל זה תנועת בני נח; אפשר לקרוא על כך גם פה. גם כיוון זה דורש פיתוח.

על מפלגת זהות

למרות הערכתי הגבוהה של פעילותו של משה פייגלין, אני נשאר פסימי לגבי הסיכויים האלקטוראליים של מפלגת זהות.

לדעתי, הקונספט הסינטטי שיש עכשיו למשה פייגלין יכול למשוך אינטלקטואלים בודדים בעלי חשיבה עצמאית והבנה של ההכרח בזהות היהודית, אך לא המונים שמתאים להם רק לצרוך קונספטים מוכנים. לפי הגיון זה המפלגה יכולה להשיג רק הצלחה חלקית: יתכן כי תגיע לנציגות בכנסת, אך לא לשלטון – ועל זה משה פייגלין מדבר – בגלל העדר פתרון מושך של בעיית הרעיון הלאומי.

איני אומר זאת כדי לתקוף את משה פייגלין ומפלגתו. נהפוך הוא, משה פייגלין הוא ההוגה הפוליטי היחיד בישראל שיש לי חשק לדון בדעותיו. כל עוד משה פייגלין נשאר חבר כנסת, הוא היה חבר הכנסת היחיד שיכולתי לומר עליו כי הוא מייצג אותי. לאחר שעזב אין בכנסת אף אחד שמייצג אותי. לכן מצער אותי שהוא בחר בדרך פוליטית זו.

החיפוש נמשך כי החיים מאלצים לחפש

ייצגתי את הגרסה ראשונית של המאמר הזה בסמינריון של הארגון נקודת המפגש במאי 2016. לפי דו”ח מארגני הסמינריון אנה ומאיר אנטופולסקי, הם ראו את עמדתי כבעלת אופי פסימי: בחיים הפוליטיים העכשוויים בישראל אין יותר רעיון יהודי לאומי בעל שליחות הפונה כלפי האנושות.

אבל רציתי להגיד משהו אחר: החיפוש אחר רעיון יהודי לאומי הפונה כלפי האנושות נמשך. זה הוא תהליך אינטלקטואלי קשה.

מקור הבעיות המדיניות המרכזיות של ישראל, הן במדיניות פנים והן במדיניות חוץ, הוא בהעדר פתרון מתקבל על הדעת של בעיית הרעיון הלאומי.

אני מדבר על כך שהניסיונות שלנו להתנתק מהזהות הלאומית שלנו מביאים עלינו אויבים מבפנים ומבחוץ ולא מאפשרים לנו לנצח את האויבים הללו.

עובדה זאת מעודדת חיפוש אחר פתרון, כיון שמצבנו נותר קשה כל עוד איננו מוצאים אותו.

מאמר זה הוא ניסיון לתרום ולו במעט לתהליך זה של חיפוש הפתרון.

היהודים לא יכולים להתקיים ללא שליחות.

על שם המאמר

בשם של המאמר הזה טמון רמז לספרו של הפסיכולוג הדגול ויקטור פרנקל האדם מחפש משמעות, הגורס כי אדם זקוק למשמעות החיים שאינה מסתכמת בעצם קיומו.

אני טוען, כי הדבר נכון גם לגבי עם, לכל הפחות לגבי העם היהודי.

תודות

ברצוני להודות לאנה אנטופולסקי, דר' דוד קופליאוביץ', דר' זויה קופלמן, דר' קלמן נוטריוס, אסיה אנטוב ורינה יוסין פולמכט על הערות, הצעות וביקורת בונה שעזרו לי לשפר את המאמר על גרסתו המקוצרת.

כל הכתוב כאן הוא באחריותי בלבד.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

You may use these HTML tags and attributes:

<a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>