עברית: רינה יוסין פולמכט.

תאריך הגרסה הרוסית הראשונה: 11 ליולי 2016.

תורגם מהגרסה הרוסית המעודכנת לתאריך 13 ליוני 2024.

מבוא: חיפוש אחר הרעיון היהודי הלאומי

בחלק הראשון של המאמר הזה הראיתי כי מהותו של המאבק הפוליטי בישראל הוא מאבק בין כיוונים שונים של התגלגלות הרעיון היהודי הלאומי .

פה אראה את ההקשר ההיסטורי של הרעיון היהודי הלאומי: איך הוא התפתח מאז היווצרות העם.

המאבק הזה של גרסאות שונות של הרעיון היהודי הלאומי התחיל לפני כמה מאות שנים. הוא קשור בהתפתחות הרעיון היהודי הלאומי שהחלה עם היווצרות העם.

הפוליטיקה היהודית קשורה באופן בלתי נפרד למסורת היהודית ולספרות. הדבר נכון הן לגבי מפלגות שמכבדות את המסורת והן לגבי אלו המנסים להתרחק ממנה.

התיאורים של כל גרסה ספציפית לרעיון היהודי הלאומי שהוצגה על ידי אחת מתנועות העבר או ההווה שאביא כאן, יהיו קצרים, סכמטיים ושטחיים. אני מנסה להציג תמונה כוללת, ואילו ההיסטוריונים יכתבו (או שכבר כתבו) ספרים ומאמרים בהם הרעיונות הלאומיים הללו יתוארו בהרחבה, כל אחד לחוד.

עם סגולה והרעיון היהודי בתנ”ך

סגולה כרעיון לאומי

משחר הקיום הלאומי עם ישראל ראה את עצמו כעם סגולה, עם נבחר.

התורה מספרת כי אלוקים בחר באברהם כדי לעשות ממנו עם.

לסגולה הזאת שני היבטים:

• היפרדות מעמים אחרים – כי בחירה היא גם הפרדה מאחרים.
• מטרת הסגולה היא שליחות, שרואים בה משימה של עבודת ה’ ושל מסר לאנושות.

בתנ”ך הרעיון הלאומי של עם ישראל הוא סגולה בשני המובנים.

בספרים השונים בתנ”ך ולפעמים אפילו במקומות שונים באותו הספר ישנן הבנות שונות לגבי הסגולה של עם ישראל. ההבנות השונות האלו לא בהכרח סוטרות. אנו נסתפק כאן בתיאור סכמטי כולל.

שליחות יהודית בחמישה חומשי התורה

ספר בראשית: שליחות כלפי האנושות

בספר בראשית אלוקים יוצר את עם ישראל על מנת שישמש מקור ברכה לאנושות ומופת מוסרי (בראשית יח):

(יח) וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם וְנִבְרְכוּ בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ.
(יט) כִּי יְדַעְתִּיו, לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו, וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה’ לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא ה’ עַל-אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר-דִּבֶּר, עָלָיו.

לפי מה שנאמר במילים האחרונות פה, טובו של העם תלוי בכך שהוא מקיים את השליחות הזו.

השליחות הזאת היא בעלת אופי סביל, כלומר אינה דורשת מעם ישראל שום פנייה יזומה לעמי העולם.

השליחות עצמה מהווה ברכה שה’ מעניק לעם ישראל.

כאן ה’ מודיע, כי הוא יצר את עם ישראל בשביל המטרה הזאת. אם אנו רואים את התורה כגוף אחד, השליחות הזאת נראית ראשונית ביחס לשליחויות אחרות, עליהן נדבר בהמשך.

לשליחות הזאת ישנו היבט נוסף, עקיף: היסטוריה של עם ישראל תהווה עדות להשגחה האלוקית ומקור ידע על ה’. זה נובע מכך שהברכות ואיתן טובו של העם, כפי שכבר נאמר, תלויים בהתנהגות של עם ישראל.

ספרים שמות וויקרא: ממלכת כוהנים

אלוקים מבטיח להוציא את עם ישראל מהעבדות (שמות יט:ה–ו):

(ה) … אִם שָׁמ֤וֹעַ תִּשְׁמְעוּ֙ בְּקֹלִ֔י …[אז] וִֽהְיִ֨יתֶם לִ֤י סְגֻלָּה֙ מִכָּל הָ֣עַמִּ֔ים כִּי לִ֖י כָּל הָאָֽרֶץ׃
(ו) וְאַתֶּ֧ם תִּֽהְיוּ לִ֛י מַמְלֶ֥כֶת כֹּֽהֲנִ֖ים וְג֣וֹי קָד֑וֹשׁ …

כאן לא מוסבר מה היא בדיוק ממלכת כהנים.

בהמשך בספרים שמות וויקרא ה’ נותן לבני ישראל הוראות מפורטות של עבודה במקדש. מכאן עולה כי הקב”ה, מלך העולם, בוחר בעם ישראל כדי שיהיו לו כהנים בבית המקדש.

גם זו היא שליחות.

ספר דברים – הפרדה מעמים אחרים

בספר דברים משה קורא לעם ישראל לעבוד אך ורק את ה’ (דברים ד:יט):

וּפֶן תִּשָּׂא עֵינֶיךָ הַשָּׁמַיְמָה, וְרָאִיתָ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת הַיָּרֵחַ וְאֶת הַכּוֹכָבִים כֹּל צְבָא הַשָּׁמַיִם, וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם, וַעֲבַדְתָּם – אֲשֶׁר חָלַק ה’ אֱלֹהֶיךָ אֹתָם לְכֹל הָעַמִּים, תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם.

מכאן שלעמים אחרים ה’ נתן את מאורות השמים כדי שיעבדום, ואילו השליחות של עם ישראל היא לעבוד את הקב”ה לבדו.

בקשר לזה בספר דברים ישנן קריאות רבות לבני ישראל להפרדה מעמים אחרים, איסור נישואי תערובת, בעיקר בגלל הסכנה של עבודת אלילים, אבל לא רק זאת. כאשר מדובר על כך שבני מואב, אמון, אדום ומצרים לא יכנסו בקהל ה’ (דברים כג:ד–ט), זה מתורץ לא בהתפתות לעבודת אלילים, אלא בסיבות אחרות.

ספרי נביאים וכתובים

אזכיר רק רעיונות חדשים באופן עקרוני, יחסית לאלו העולים בתורה, כאשר הסקירה שלי אינה מתיימרת להיות מלאה.

הקו האוניברסאליסטי של ישעיהו

בעתיד עם ישראל יהפוך למקור השלום ודבר ה’ (ישעיהו ב:ב–ד):

(ב) וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה’ בְּרֹאשׁ הֶהָרִים, וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת; וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם.
(ג) וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים, וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה’ אֶל בֵּית אֱלֹקי יַעֲקֹב, וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו, וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו:  כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה, וּדְבַר ה’ מִירוּשָׁלִָם.
(ד) וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם, וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים; וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים, וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב, וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה.

גם לזכריה (ח:כא–כג) ישנה נבואה בעלת תוכן דומה.

ישעיהו (מב:ו) מוסיף לעם ישראל תפקיד נוסף – להיות אור לגויים. הנביא מזכיר דרך אפשרית של הבנת המושג הזה בדבריו הקודמים אודות עם ישראל:

… מִשְׁפָּט לַגּוֹיִם יוֹצִיא. (מב:א)
… לֶאֱמֶת, יוֹצִיא מִשְׁפָּט.  לֹא יִכְהֶה וְלֹא יָרוּץ, עַד-יָשִׂים בָּאָרֶץ מִשְׁפָּט; וּלְתוֹרָתוֹ, אִיִּים יְיַחֵלוּ. (מב:ג,ד)

זה גם מהווה ברכה לעם ישראל.

ישעיהו (סו:יט) אומר כי בעתיד ה’ ישלח את בני ישראל שישרדו את עונשיו, לעמים הרחוקים להכריז כבודו בגויים:

…וְשַׂמְתִּי בָהֶם אוֹת, וְשִׁלַּחְתִּי מֵהֶם פְּלֵיטִים אֶל הַגּוֹיִם תַּרְשִׁישׁ פּוּל וְלוּד מֹשְׁכֵי קֶשֶׁת תֻּבַל וְיָוָן:  הָאִיִּים הָרְחֹקִים, אֲשֶׁר לֹא שָׁמְעוּ אֶת שִׁמְעִי וְלֹא רָאוּ אֶת כְּבוֹדִי וְהִגִּידוּ אֶת כְּבוֹדִי, בַּגּוֹיִם.

עבודת ה’ בבית המקדש בירושלים מיועדת לאנושות כולה (ישעיהו נו:ז):

…כִּי בֵיתִי, בֵּית-תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל-הָעַמִּים.

לכך התכונן כבר שלמה המלך, כשבנה את הבית הראשון והתפלל שה’ יקבל את תפילותיהם של נכרים שיבואו לבית המקדש (מלכים א’, ח:מא–מג).

יונה: נביא מבני ישראל נשלך להביא דברי ה’ לגויים

ספר יונה מספר כיצד ה’ שלח את יונה, נביא מבני ישראל, לבשר בשורה לנינוה, עיר של גויים.

אין בספר שום הכללה לגבי שליחותם של בני ישראל לגויים, אבל עצם המקרה של יונה מעיד על האפשרות.

עמדה התבדלותית של עזרא

ספרי עזרא ונחמיה הרחיבו והעלו לדרגת חוק בל יעבור את איסורי המגע עם עמים אחרים שמופיעים בספר דברים. בעוד שספר דברים אסר נישואים עם בני עמים מסוימים (שבעת עמי כנען, עמון ומואב) והסביר זאת בסכנת התפתות לעבודת אלילים וסיבות אחרות, הרי שכאן האיסור מתייחס לכל העמים, הוא מנותק מהסיבות המקוריות ומוצג כאיסור מוחלט ללא כל סייג: …וְהִתְעָרְבוּ זֶרַע הַקֹּדֶשׁ, בְּעַמֵּי הָאֲרָצוֹת… (עזרא ט:ב). על כך בהרחבה במאמר של משה ויינפלד, המגמה האוניברסליסטית והמגמה הבדלנית בתקופת שיבת ציון, תרביץ לג (תשכ”ד), עמ’ 228-242.

כך הפרדה בין ישראל לעמים מפסיקה להיות אמצעי לשמירת עם ישראל כעם סגולה ומקבלת ערך עצמי. בשביל עזרא מהות השליחות היהודית היא ההפרדה מעמים אחרים.

אחרי חורבן הבית: יבנה, רבן יוחנן בן זכאי

אחרי שחרב בית המקדש ונהיה ברור כי לא ניתן למנוע את הגלות והתפוצה, רבן יוחנן בן זכאי שינה ביבנה את פניה של היהדות. רבן גמליאל מיבנה המשיך ופיתח שינוי זה ובמהלך ארבע-חמש מאות הבאות הרפורמות קיבלו פיתוח נוסף בתלמוד.

כתוצאה מכך כעת הרעיון היהודי הלאומי היה לשמר את העם והמסורת ע”י נעילתם בארבע אמות ההלכה, משמעות הדבר היה החלפת החיים הלאומיים בשמירת המצוות האינדיבידואלית. הדבר היה אמור להשיג שתי מטרות:

• לשמש דוגמה מוסרית לעמים כבר עכשיו, בגלות (שליחות פסיבית).
• לשאת את המוסר הזה דרך הגלות כדי לממש את השליחות שלנו לאנושות באחרית הימים (שליחות אקטיבית).

כתוצאה מהרעיונות האלו באו הדרישות:

• הפרדה מהעמים ביניהם היהודים חיו בגלות.
• אוטונומיה משפטית בארצות הגולה שמטרתה לשמור על ההלכה שתקבע את היחסים בתוך הקהילה.

זה הרעיון היהודי הלאומי בגלות, עליו כתבתי בחלק הראשון של המאמר.

בעיית הרעיון הלאומי במאות האחרונות

בחלק הראשון של המאמר רשמתי מספר קשיים, בהם נתקל הרעיון היהודי הלאומי בגלות במאות האחרונות:

• הקמת מדינות הלאום באירופה יצר צורך לגבש כבר עכשיו רעיון לאומי שיהיה אקטיבי יותר ולא יסתפק בהצגת דוגמה מוסרית לגויים. ללא הרעיון הפעיל ההתבוללות הופכת לאופציה מפתה.
• משבר האמונה והיחסים בין עם ישראל לקב”ה שנגרם הן ע”י השואה והן ע”י התפתחות כללית הביא למשבר גם ביחס לשליחות יהודית עתידית של אחרית הימים.
• הדינמיות של החיים המודרניים מקשה על ההפרדה מעמים אחרים, ואילו אוטונומיה משפטית בארצות הגולה אינה מקובלת על המערכות המשפטיות המודרניות.
• הקמתה של מדינת ישראל והשתתפותם הפעילה של היהודים בחיים המודרניים בכל רחבי העולם דורשים גיבוש של רעיון לאומי אקטיבי. הרעיון הפסיבי כבר לא מהווה מענה בגלל היותו פסיבי.
• ההתבדלות היהודית שמשמעותה ויעודה אינם מובנים, הופכת למעמסה תמוהה ומיותרת.
• התבוללות מהווה פיתרון הגיוני לבעיה הזו, אבל עבור רבים היא לא באה בחשבון.
• רבים מאוד גם לא מוכנים להשלים עם החיים ללא רעיון לאומי, ללא משמעות קיומנו כיהודים.

בהמשך אקרא לקושי זה בעיית הרעיון הלאומי. היא גרמה לתנועות שונות להציע פרויקטים שונים של הרעיון הלאומי עבור עם ישראל.

חסידות

מבלי לוותר על השליחות כלפי הגויים שתתקיים באחרית הימים, החסידות השאירה אותה בעתיד הרחוק, ובהווה הפכה אותה למשימה של עבודה פנימית של התיקון העצמי. זו הייתה תגובה לשני המשברים: שבתאות ופוגרומים של חמלניצקי.

משבר השבתאות דרש להפסיק לחשוב על ביאת המשיח הקרובה.

הפוגרומים של חמלניצקי דרשו להפסיק לחשוב על השגחה אלוקית ישירה.

המשימה הזאת של עבודה פנימית לא נשארה בחיים הפוליטיים הנוכחיים של מדינת ישראל, פרט, אולי, מהיות אחת הסיבות לסירובם של חלק מהחרדים להשתתף בחיים הפוליטיים.

השכלה 1: משה מנדלסון

למיטב הבנתי, משה מנדלסון, מייסד תנועת ההשכלה, לא דיבר ישירות על האופן שבו הוא רואה את הרעיון היהודי הלאומי.

היו שני נושאים עיקריים שעניינו אותו בחיי העם היהודי:

• להשיג שיוויון זכויות ליהודים במדינות הגולה.
• להקנות ליהודים את התרבות העולמית.

בספרו המרכזי בנושא הדת ויהדות ירושלים או על שלטון דתי ועל יהדות מנדלסון עומד על רעיון הסבלנות הדתית הן כלפי היהודים, הן מצד היהודים. הוא רואה מקור לסבלנות הזאת בחוקי הצדק של התורה, חוקת משה, אותה הוא מקשר עם הדת הטבעית הרציונאלית.

ככל הנראה, אצלו השליחות היהודית נשארה בעבר ומסתכמת בכך שהיהדות הביאה לעולם את חוקי הצדק.

ללא שליחות בעתיד צאצאיו ותומכיו המשכילים לא ראו טעם להישאר יהודים, ורובם התנצרו.

את תנועת ההשכלה בקרב יהודי גרמניה החליפה התנועה הרפורמית.

התנועה הרפורמית

התנועה הרפורמית היוותה ניסיון לשמור על היהדות מפני התבוללות המונית שבאה כתוצאה מההשכלה.

רפורמיזם העביר את השליחות של עם ישראל מהעבר להווה: לשאת לעמי העולם את המונותאיזם האתי, רעיונות של אחווה, צדק, אמת ושלום.

הגדרה כזאת של השליחות היהודית שמרה על קיומה של התנועה הרפורמית במשך מאתיים שנים בארצות הגולה המפותחות.

בכל זאת כוח המשיכה של הרעיון הזה היה מוגבל, במיוחד התחשב כי הסביבה הלא יהודית של ארצות המערב במאה ה-19 נעשתה מושכת. יתכן, כי זו היתה הסיבה לכך שחלק ניכר מהיהודים הרפורמים התבוללו.

מאידך גיסא, שליחות כזאת לא דורשת את קיומה של מדינה יהודית, וזה יכול להסביר את מיעוטה של בני התנועה הרפורמית בארץ.

התנועות האורתודוקסית והחרדית

היהדות האורתודוקסית נוצרה יחד עם היהדות הרפורמית בתחילת המאה ה-19.

היהדות החרדית נוצרה באמצע המאה ה-19 כדחייה של כל סממני התרבות החילונית המודרנית בחיי היהודים.

שתי התנועות דגלו ברעיון היהודי הלאומי שקיבע את הרעיון היהודי הלאומי בגלות.

התנועה הקונסרבטיבית

היהדות הקונסרבטיבית נוצרה באמצע המאה ה-19 כניסיון לפשר בין התנועה הרפורמית ליהדות האורתודוכסית.

מתחילת קיומה היהדות הקונסרבטיבית השתדלה שלא לנקוט בעמדה תאולוגית חד-משמעית מתוך פתיחות לאפשרויות השונות שבין רפורמיזם לאורתודוקסיה. כנראה הדבר נכון גם לגבי התפיסה של השליחות הלאומית של עם ישראל, שלא הייתה הקו המאפיין לגבי יהדות קונסרבטיבית והיוותה שילובים שונים של התפיסות הרפורמית והאורתודוקסית.

התנועה הרקונסטרוקציוניסטית

התנועה הרקונסטרוקציוניסטית נוצרה במחצית הראשונה של המאה ה-20 בתוך היהדות הקונסרבטיבית, ומאוחר יותר יצאה מתוכה. כמתואר במאמר בוויקיפדיה:

Much more central is the idea that Judaism is a civilization, and that the Jewish people must take an active role in ensuring its future by participating in its ongoing evolution.

הרעיון המרכזי של התנועה הרקונסטרוקציוניסטית הוא שיהדות מהווה ציביליזציה, ועל עם ישראל לדאוג לעתידו ולהתפתחותו.

למיטב הבנתי, פירוש הדבר הוא שהשליחות של עם ישראל מסתכמת בקיומו של העם, אין כל שליחות המופנית כלפי חוץ.

השכלה 2

הסיבוב השני של תנועת ההשכלה היהודית התקיים ברוסיה במחצית השנייה של המאה ה-19.

מנהיגיו שאפו לשמר את הייחודיות היהודית הלאומית בתנאים של השכלה חילונית.

לשם כך שימשה הספרות הלאומית בעברית (ראה אהוד לוז, מקבילים נפגשים: דת ולאומיות בתנועה הציונית במזרח אירופה בראשיתה, 1882-1904, מבוא) וביידיש.

שימור עם ישראל היה עבור התנועה הזו לערך עצמי, הרעיון הלאומי שלהם לא כלל שום שליחות המופנית כלפי חוץ.

התנועה הזאת הייתה פופולרית ברוסיה בסביבות שנות ה-60 וה-70 של המאה ה-19 והחלה לדעוך אחרי הפוגרומים של 1881–1882, כשהיא פינתה מקום לתנועות הציונית והסוציאליסטית.

אני רואה את חולשת הרעיון הלאומי כגורם משמעותי בדעיכת התנועה הזאת, כי יורשיו, התנועות הציונית והסוציאליסטית, לעומתו, התאפיינו בהעצמת הרעיון הלאומי, ועל כך בהמשך. (זאת למעט התנועה הסוציאליסטית הלא-יהודית וחלקה היהודי-מתבולל, ששללו שמירה על קיומו של עם ישראל, דבר שהיווה פתרון אלטרנטיבי יציב לבעיית הרעיון הלאומי עבור אלו שיכלו לקבל פתרון כזה.)

ראשית ציונות: חובבי ציון

התנועה הזאת למען שיבת ציון כללה נציגים רבים הן מהפלג הדתי והן מהפלג החילוני של עם ישראל והם ראו את מטרות התנועה ואת הדרכים להשגתן באופן שונה.

ההוגיה החילוניים של חובבי ציון יצאו מתנועת ההשכלה ועבורם המטרה הייתה לשמור על עם ישראל בעזרת א. ארץ ישראל, ב. השפה העברית וג. מסורת (גם אם לא שמרו על המסורת היהודית, הם ראו בה את המורשת התרבותית של העם). הוגים שונים השתמשו בשלוש היסודות הללו בשילובים שונים, יחד או לחוד.

המטרה כאן הייתה לשמור על קיום העם ולא הייתה שום שליחות חיצונית. (לחברי התנועה הדתיים הייתה שליחות כלפי העולם, אך גם כאן היא נשארה ברקע בלבד. אך עליהם נדבר בהמשך.)

תנועת חובבי ציון החזיקה מעמד יותר זמן מהסבב השני של ההשכלה, אך גם היא ירדה מהבמה אחרי כמה עשרות שנים.

ראה על כך בספרו של אהוד לוז, מקבילים נפגשים: דת ולאומיות בתנועה הציונית במזרח אירופה בראשיתה, 1882-1904, חלק א.

ציונות סוציאליסטית

כתבתי על זה בקצרה בחלק הראשון של המאמר.

המרכיב הרעיוני הראשון של הציונות הסוציאליסטית של תחילת המאה ה-20 הוא המיתוס של “היהודי החדש” על אדמתו, יהודי חזק ובריא, המהווה ניגוד ליהודי הגלותי, התשוש והחולה. את המיתוס הזה יצר מיכה יוסף ברדיצ’בסקי.

זה היה תכנית התחדשות של העם היהודי אחרי החיים בגולה שהציונים הסוציאליסטיים מאסו בהם ורצו להתרחק מהם כמה שאפשר.

המרכיב השני והעיקרי הוא שליחות הצדק הסוציאליסטי אותו תישא המדינה היהודית. רעיון זה נוסח ופותח ע”י נחמן סירקין וברל קצנלסון.

זה היה שליחות של עם ישראל המתקיימת בהווה.

על שני הרעיונות הללו ראה בספרו של אהוד לוז, מקבילים נפגשים, חלק ב, פרקים 2-3.

שני הרעיונות הללו היו אוטופיים, אבל הפכו את הציונות הסוציאליסטית לאופציה מפתה במשך עשרות שנים, כל עוד היה להם תוכן ומשמעות.

לכך נוספה האנטי אינטלקטואליות, שהוקנתה לדור הבא ע”י שיטת החינוך הפרולטרית. תופעה זאת מתוארת בספרו של אורי מילשטיין תיק רבין: איך תפח המיתוס, פרק 11.

הציונות הלא-סוציאליסטית של ז’בוטינסקי: התנועה הרביזיוניסטית

ז’בוטינסקי העלה את הרעיון של הדגל האחד, החד-נס, ששלל את הסוציאליזם ומלחמת המעמדות לטובת אחדות ישראל.

במאמרו ציון וקומוניזם (עמ’ 61-62) כתב ז’בוטינסקי:

הציונות היא התגלמות הגאווה, הכבוד העצמי הריבוני, שאינם יכולים להשלים באופן אורגאני עם כך, שהבעיה היהודית תהיה חשובה פחות מהאחרות, תהיינה כבירות ובעלות אופי עולמי… גם גאולת עולם אינה אלא שקר מחפיר, כל עוד אין לעם היהודי ארץ משלו, כלכל יתר העמים.

ובכך ז’בוטינסקי שלל כל שליחות יהודית, כאשר טען שעם ישראל לא זקוק לשם קיומו לשום שליחות נוספת על עצם קיום העם.

אומנם, ז’בוטינסקי הניח כי לאחר הקמת המדינה שתבטיח את הקיום הלאומי, תקום לעם ישראל אפשרות לשליחות נוספת:

גם הלאום מוכרח ליצור; היצירה הלאומית-הרוחנית היא תכלית קיומו של כל עם, ואם לא לשם יצירה, אין לו לשם מה להתקיים. למען התפקיד הזה זקוקה האומה היוצרת להתבדלות, להסתגרות, ממש כמו שזקוקה לכך האישיות היוצרת של היחיד. ואם עדיין לא נהפך העם לברמינן, הוא ייצור מתוך התבדלותו ערכים חדשים; וכאשר ייצור אותם, לא יגנוז אותם לעצמו, אלא יביאם לשולחן הבין-לאומי המשותף למען התועלת הכללית – והתבדלותו תיחשב לו לזכות בעיני האנושות. (מכתב על האוטונומיזם)

תוכן השליחות העתידית הזאת נפלה אל מחוץ לתחום העניין של ז’בוטינסקי.

הציונות של בן-גוריון

דוד בן-גוריון זכאי לאזכור נפרד מבחינת מבטו על הרעיון היהודי הלאומי.

פרגמאטיות

מצד אחד הוא גרס שהקמתה וקיומה של המדינה היהודית לא זקוקה לשום הצדקות מוסריות, וכי יש להשתמש בכל האמצעים הנגישים כדי להגן על המדינה:

מדיניות החוץ ומדיניות הביטחון משרתות את אותה המטרה עצמה. כאשר ההסברים אינם מועילים, משתמשים בכוח. כוח הוא לא רק צבא, אלא גם האפשרות ליצור מציאות מדינית. ( יומן בן גוריון מתאריך 22 ליולי 1950)

התמקדותו בצרכים הלאומיים של עם ישראל באה לידי ביטויי גם בכך ש – א. הוא התנגד להחזרת הפליטים הערביים אחרי מלחמת העצמאות, ו – ב. הצליח להביא להכרזת מדינת ישראל עם תום המנדט הבריטי, למרות התנגדותם של רוב חברי ההנהגה של מפלגת השלטון, מפא”י.

יתכן שהודות לשתי עובדות הנ”ל כעת יש לנו את מדינת ישראל.

מבחינה זאת עמדתו היתה קרובה לזו של יריבו הפוליטי ז’בוטינסקי.

האידאלים של הציונות סוציאליסטית

בן-גוריון האמין כי ע”י מימוש האידאלים של הנביאים המקראיים עם ישראל יבנה חברת מופת ואדם חדש, משוחרר מתסביכים שנוצדים כתוצאה מאי-שוויון חברתי ולאומי, אדם שישלב באופן הרמוני בין אינטלקטואליות לשאיפה לעבודת כפיים.

וכך הרעיון הלאומי של בן-גוריון שילב בין האידאלים של ז’בוטינסקי לאלו של הציונות הסוציאליסטית. (יתכן שהבנתו של בן-גוריון לגבי האידאלים של הציונות הסוציאליסטית נבדלה מאלו של היוצרי האידאלים הללו.)

התנועות הדתיות של המאה ה-20: המזרחי, אגודת ישראל, הגותו של הרב י.ד. סולובייצ’יק

לכל אחת מהאידיאולוגיות האלו ישנה גרסה משלה לרעיון הלאומי, אבל כל הרעיונות האלו הם שילובים מגוונים של הרעיון היהודי הלאומי בגלות והשליחות הפנימית של החסידות.

לרעיון הלאומי נוספה גם תחושה שתחיית הישוב היהודי והקמתה של מדינת ישראל הם חלק של ההתגלות האלוקית, של הדו-שיח בין הקב”ה ועם ישראל. התחושה זאת מתבטאת פחות חזק ותדיר אצל אגודת ישראל, חזק יותר אצל מזרחי וברור וגלוי אצל הרב סולובייצ’יק במאמרו קול דודי דופק.

תחושה זאת לא תמיד נתפסת בתור שליחות, וגם אם כן, לא כשליחות אקטיבית.

הרב מאיר כהנא

האידיאולוגיה שלו מתמקדת בפנייה אל הצרכים של עם ישראל מול הצרכים של כל השאר. איני רוצה לדון כאן בצדקת קריאתו; לגבי המצבים עליהם דיבר, נימוקיו משכנעים מאוד. מבחינת הרעיון הלאומי הוא קרוב לז’בוטינסקי, שלגביו אין ליהודים שליחות אחרת מהצלת עם ישראל.

הראי”ה קוק

הראי”ה קוק הוסיף לרעיון היהודי הלאומי בגלות את המרכיבים הבאים:

1. שיבת ציון כתחיית דו-שיח בין הקב”ה לעם ישראל, בדומה לתנועות דתיות אחרות, וזה מנוסח אצל הראי”ה קוק באופן מפורש.
2. השליחות שלפי הרעיון היהודי הלאומי בגלות הייתה בעתיד הרחוק, מתחילה כבר עכשיו עם שיבת עם ישראל לארצו. כך שיבת ציון מקבלת משמעות דתית חיובית – היא עצמה הופכת לשליחות, לתחילת הגאולה העתידה לבוא.
3. השליחות כוללת הדגמה לעמי העולם של הרעיון של דו-שיח לאומי עם הקב”ה.
4. רעיון הניצוצות: זה הוא קונספט משני-סינטטי של השליחות, שעיקרו הוא כדלקמן. אם הרבה יהודים לוקחים חלק בתנועה כלשהי זרה ליהדות, זה מצביע על כך שהיהדות שיהודים אלו עוזבים, לוקה בחסר, ואילו התנועה הזרה מכילה ניצוץ חשוב שחסר ביהדות. היהודים שמבינים את המסורת, מסוגלים להבין ולנסח משמעות חיובית של התנועה הזרה – את הניצוץ שלה – ולהוסיפו ליהדות החסרה.

אני קורה לתפיסה זאת משנית, משום שהיא מעניקה משמעות חיובית במסגרת מסורת ישראל לתנועות אחרות, ראשוניות. אני קורה לה סינטטית, כי היא ממזגת תפיסות אחרות.

ראה פ.פולונסקי, התפתחות היהודית בימינו על פי תורת הראי”ה קוק , חלקים א-ב.

(יתכן ותורת הראי”ה קוק כוללת גם רכיבים אחרים של הרעיון הלאומי, אך אין לי די מידע על כך.)

תנועת ההתיישבות

מלוא ההבנה של תורת הראי”ה קוק היתה מנת חלקם של מעטים בלבד. השפעת תורתו על התודעה ההמונית באה דרך תלמידיו של בנו הרב צבי יהודה קוק בישיבת מרכז הרב. ההשפעה הזאת כללה רק חלק מתורת הראי”ה ובפרט סעיפים 1 ו-2 מרשימת רעיונותיו המובאת לעיל, ומסעיף 4 רק את הניצוץ שחולץ מתנועת חלוצי ההתיישבות אשר היחס של רובם לדת היה שלילי. הניצוץ הזה העניק משמעות דתית ליישוב הארץ והפך לנקודה מרכזית באידיאולוגיה של תנועת ההתיישבות כבר בגבולות המדינה מ-1949, אך בעיקר בשטחים שישראל כבשה ב-1967.

באופן פרדוקסלי, הבנה כזאת של השליחות היהודית מפנה את השליחות הזאת אך ורק כלפי עצמנו: אנחנו מיישבים את הארץ רק כיוון שהקב”ה נתן אותה לנו. לא נשאר שום מסר כלפי האנושות, כי מסר זה טמון בניצוץ אחר, זה של התנועה האוניברסליסטית וטרם חולץ.

השליחות של המתיישבים גובלת בהעדר שליחות לפי ז’בוטינסקי.

(איני אומר כאן כי זה הוא הדבר שהרב צבי יהודה זצ”ל לימד את תלמידיו. מה שאנו יודעים עליו מעיד על ההפך. אני אף לא טוען כי זה מה שתלמידיו חושבים. אני רק מתאר את התוצאה כפי שהיא משתקפת באידיאולוגיה ההמונית.)

הכנענים (העברים הצעירים)

התנועה היהודית התרבותית הזו קמה בארץ ישראל בשנות ה-60-40 של המאה ה-20. הם ניסו לבנות את הרעיון היהודי הלאומי עבור הדור שגדל בארץ כהמשך של הכנען הטרום-עברית, תוך שלילת הקשר עם כל התקופה של הגלות, עם היהדות ועם הציונות.

לפי חוקר הספרות ברוך קורצווייל, רעיונותיהם היו בחלקם התפתחות מרחיקת לכת של מיתוס היהודי החדש של ברדיצ’בסקי, ראה לעיל.

התנועה הכנענית היתה שולית מבחינת מספר תומכיה ויחס החברה אליה אפילו בתקופת קיומה.

בכל זאת, לפי דעתי, רעיון הישראליות הערבית-יהודית – הניסיון ליצור עם ישראל אחד מיהודים, ערבים וכל האחרים, שעליו כתבתי בחלק הראשון של המאמר הזה – יצא מרעיונותיהם של הכנענים.

יהודים שמאלנים אנטי ציונים בישראל ובתפוצות

הזהות היהודית חשובה להם, אינם יכולים לוותר עליה (אחרת היו מתבוללים ושוכחים מישראל והציונות, כפי שעשו יהודים רבים אחרי השואה). אבל רעיון ההתבדלות היהודית מפריע להם, הם מנסים לפתור אותה בכך ששוללים את זכות הקיום של מדינת ישראל. לפי מינוח הניצוצות של הראי”ה קוק, כנראה שזו היא תנועת האוניברסליזם שהניצוץ שבה עדין נמצא בקליפותיו.

אינני כולל יהודים שמאלנים אנטי ציונים בתוך השמאל הישראלי המודרני, עליהם דנתי בחלק הראשון של המאמר הזה.

דנתי בהמשך התפתחות של גרסאות שונות של הרעיון היהודי הלאומי, בחלק הראשון של המאמר, פרט לרעיונותיו של משה פייגלין.

מפלגת זהות של משה פייגלין

המפלגה זאת כבר לא נמצאת במפה הפוליטית (אמנם לא מזמן), ולכן לא כללתי אותה בחלק הראשון של המאמר.

בין נקודות המוצא של המאמר הזה היו שתי טענות של משה פייגלין:

1. הישראלי צריך את הערבי כדי לשכוח שהוא יהודי; ראה גם פה.
2. בשבילי אוסלו זה לשכוח שאתה יהודי – אמרה הסופרת… דורית רביניאן… זהות היא שורש העניין… לשוב ולהתחבר לזהות.

משה פייגלין הקים את מפלגת זהות כדי לשוב ולהתחבר לזהות שלנו.

הוא מתכוון שיש להפסיק לנסות להפוך לישראלים במקום להיות יהודים. במינוח שלי הוא נאבק נגד האידיאולוגיה של הישראליות הערבית-יהודית. (כך זה רק במונחים שלי, משה פייגלין לא ניסח את האידיאולוגיה שלו במושגים של נגד מה, אלא רק בעד מה.)

לפני כן הגדרתי את הישראליות הערבית-יהודית כניסיון למצוא פתרון לבעית הרעיון הלאומי.

לא מצאתי אצל משה פייגלין דיון ישיר בבעיה הזו – בעיית הרעיון הלאומי – או גישה לפתרון של הבעיה.

בספריו ומאמריו מצאתי את הרעיונות הבאים בנוגע לרעיון הלאומי.

רעיון אחד הוא ניסח בספרו במקום שאין אנשים (1997), פרק 12, שם הוא כותב על תנועת מנהיגות יהודית שיצר:

קראנו לכל מי שזהותו היהודית כיחיד וכלאום חשובה לו, להצטרף אלינו – ואין זה עסקנו כיצד מנהל כל אחד את חייו הפרטיים. התשובה הלאומית למשמעותה היהודית של המדינה נמצאת אצל כל המזדהים עם יהדותם ומבקשים לבסס ולפתח זהות זו – בהחלט לא רק אצל הדתיים.

במילים אחרות, משה פייגלין קורה לכל מי שמתנגד לישראליות הערבית-יהודית, להתייחד כדי שהאידיאולוגיה של התנועה תכלול בה את רעיונותיהם של כל האנשים האלו.

בולט הדמיון לרעיון הניצוצות המשני-סינטטי של הראי”ה קוק, עליה דובר לפני כן.

בנוסף לכך משה פייגלין פיתח את הרעיונות של זכויות האדם בעולם כולו (למשל, בסין), רעיונות השוק החופשי והגנת האדם מפני המדינה. במונחים של הראי”ה קוק זה מקדם את עבודת בירור הניצוצות מתנועת האוניברסליזם, עבודה, שבעיניי היא חיונית על מנת להבין את השליחות שלנו כלפי האנושות.

בעיניי זו היא עבודה אינטלקטואלית חשובה ביותר שמקדמת אותנו לקראת הבנת השליחות שלנו ושבלעדיה הישראליות הערבית-יהודית נשארת כאפשרות מושכת לאור הקשיים שבפתרונות האחרים של בעיית הרעיון הלאומי.

מסקנות

ראה בחלק הראשון של המאמר הזה.