הקדמה: כיוון חדש

איו יותר פשרות בין הימין והשמאל כי שני הצדדים מושכים את המדינה בכיוונים שונים.

אני מציע כיוון חדש למדינה – רעיון לאומי מחודש – ומקווה כי הוא יאחד את הצדדים.

אינני רואה את הכיוון המוצע כפשרה אלא כדרך הנכונה.

השליחות והמסורת

יש לנו, ליהודים, שליחות לאנושות, והיא מוטלת עלינו עכשיו, כי יש לנו מדינה.

השליחות הזאת מושרשת במסורת שלנו, ואפשר למצוא אותה רק ע”י פיתוח של המסורת.

השליחות הזאת עוד לא נמצאת בצורה מפורשת במסורת אלא רק מושרשת בה ומקבלת ממנה השראה.

המסורת מועברת ע”י מי שקיבלו אותה, אבל היא קנויה לכל עם ישראל, והם יכולים להצטרף ולפתח אותה.

צריך לכבד את הרבנים שקיבלו את המסורת, בגלל העובדה הזאת. את המילים שלהם צריך להבין לעומק, למיין (כי רבנים שונים יכולים להגיד דברים שונים, שהם צדדים שונים של האמת הגדולה) ולהתאים למציאות החדשה שלנו. יהיו ויכוחים סוערים על זה.

פינחס פולונסקי הציע תוכנית מפורטת לפיתוח היהדות והמסורת; אני רואה את התוכנית הזאת[1] בשילוב תוספות מרחיקות לכת אף יותר[2], כתוכנית התאולוגית לפיתוח השליחות שלנו; זה הבסיס התאולוגי לשינוי כיוון המדינה המוצע פה.

הרעיון הלאומי שלנו – הכיוון לפיתוח העם והמדינה – כולל את השליחות הזאת.

התנועות המתנגדות למסורת

לפי הראי”ה קוק, בכל תנועות רחבות בעם ישראל שמתנגדות למסורת, טמונים ניצוצות של האור האלוקי, והניצוצות האלה הם שנותנים חיות לתנועות האלה.

הניצוצות האלה חסרים במסורת שלא שלמה בלעדיהם. בירור הניצוצות האלה וחיבורם למסורת תשלים אותה ותשלים בין המסורת לבין חברי התנועות האלה. זה תהליך אינטלקטואלי קשה וארוך; הוא לוקח עשרות שנים.

התהליך הזה נעשה ע”י נושאי מסורת יחד עם חברי אותן התנועות.[3]

התנועות האלה מפתחות את האידאלים שלהם, והשליחות שלנו לאנושות בנויה על אידאלים. הבנת השליחות הזאת דורשת את הבנת האידאלים השונים שהתנועות מקדמות, והבאת האידאלים האלה לתוך המסורת.

על שמירת המצוות

מצוות התורה הן בסיס למסורת, אבל השליחות בנויה על אידאלים. לפי המסורת, אידאלים קדמו למצוות.

בזמנינו, יהודים שומרים את מצוות התורה לא בגלל שאלוקים נתן לנו את התורה בהר סיני אלא בגלל שקול אלוקים בתוכינו אומר לנו שאלוקים נתן לנו את התורה בהר סיני, וכך אנחנו מתקרבים להגשמת נבואתו של ירמיהו (לא:לג):

וְלֹא יְלַמְּדו עוֹד אִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת-אָחִיו לֵאמֹר: דְּעו אֶת-ה’, כִּי-כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְּטַנָּם וְעַד-גְּדוֹלָם, נְאֻם-ה’, כִּי אֶסְלַח לַעֲוֺנָם וּלְחַטָּאתָם לֹא אֶזְכָּר-עוֹד.

יש לכבד את כל בני אדם כברואים בצלם אלוקים, ושמירת המצוות היא נושא פרטי כי היא תלויה בקול אלוקים שבתוך בן האדם, שלא כולם מצליחים לשמוע. מצוות שהן בתוך הסכמה חברתית רחבה (איסורי רצח, חבלה בבני אדם וברכוש, גזל וגנבה למיניהם, וכדו’), הן יוצאות מן הכלל הזה ועל החברה לאוכפם בהתאם לצורכיה.

השתתפות בפיתוח השליחות דורשת מבן אדם הבנה עמוקה של המסורת, והיא לא תלויה בשמירת המצוות.

על הדעות השונות ופלורליזם

ליהודים יש דעות שונות על אידאלים ועניינים אחרים, כי הדעות השונות האלה הן צדדים שונים של האמת הגדולה – מחלוקות לשם שמיים. כל צד במחלוקת אינו רואה את הצד השני של האמת הגדולה.

הכיוון של חידוש ופיתוח של הרעיון הלאומי הוא לשלב את כל הדעות הסותרות האלה.

הדבר דורש פלורליזם.

מה לשנות: הרעיונות הלאומיים המיושנים

כפי שאמרנו בהתחלה, אנחנו מציעים כיוון חדש במקום כיוונים קודמים שונים, שאנחנו שוללים:

• איננו מקבלים מאבק על קיומנו וארצנו רק בגלל שאנחנו קיימים, ללא שליחות לאנושות (חד נס של ז’בוטיסקי).
• לא מספיק לנו רק לשמור את המסורת לעתיד לבוא ולהיות דוגמה פסיבית לגוים, כפי שעשינו בגלות.
• המשימה שלנו היא עלינו, על עם ישראל; זה מתנגד לרעיון של כור היתוך שיערבב את היהודים, הערבים וכל האחרים בתוך המדינה שלנו. (הכוונה פה לא לאידאולוגיית כור ההיתוך של בן גוריון – שנתייחס אליה בהמשך – אלא לרעיון מאוחר יותר שהתפתח מתוכה.) הזהות שלנו היא המשך והתפתחות של הזהות היהודית המסורתית; לא יוצרים זהות ישראלית חדשה במקומה. לכל בני אומות ודתות אחרות שמוכנים לחיות בשלום איתנו במדינה שלנו, אנחנו מציעים לשמור ולפתח את הזהות שלהם באופן חופשי.

כתבתי בהרחבה במקום אחר[4] על כיוונים שונים – הרעיונות הלאומיים – של פלגים שונים בעם ישראל.

המסקנות הפוליטיות: פלורליזם נגד כור ההיתוך

שינוי המשמעות הזה דורש שינויים עמוקים במשטר המדינה.

הראשון מהם הוא ביטול כור ההיתוך – גם בין יהודים ללא יהודים, וגם בתוך היהודים – שמתנגד לפלורליזם בין היהודים, מצד אחד, וגורם לטשטוש זהות יהודית וערבוב של יהודים ואחרים לעם חדש.

לעומת זאת, פלורליזם דורש טיפוח של הזהויות ורעיונות הלאומיים של כל השותפים במדינה. זה כולל את כל היהודים, כי רוצים לקדם את האידאלים שלהם כדי לכלול אותם במסורת.

זה כולל גם את הערבים והמיעוטים האחרים שרוצים להיות חלק במדינה שלנו: אנחנו לא רוצים לעשות אותם חלק מעם אחד איתנו אלא שישמרו את הזהויות שלהם, כפי שהם רוצים.

פלורליזם דורש פדרליזם

פלורליזם דורש לתת לכל פלג אפשרות לחיות איך שהם רוצים, בלי להפריע לאחרים, ז”א כל פלג צריך אוטונומיה.

בזמנינו, האוטונומיה יכולה להיות רק טריטוריאלית, ובעיני, הדבר אפשרי בישראל בת זמנינו: פלגים שונים, בדרך כלל, גרים בערים ושכונות נפרדות, וצריך לתת לכל עיר ושכונה אפשרות לנהל את העניינים הפנימיים שלה.

זה כולל חקיקה, פיננסים, משטרה מקומית וכדו’ – משטר פדרציה, שבו כמה שאפשר סמכויות יועברו לרמה מקומית ורק החלטות לאומיות יישארו לרמה הפדרלית, כגון הגנה, יחסי חוץ, תשתיות, יחסים בין רשויות מקומיות ופיתוח כללי של המדינה.

אני לא מציע חוקה שתגדיר את הסמכויות המקומיות והפדרליות אלא שבשלב הזה חלוקת הסמכויות תיעשה ע”י הגוף הפדרלי יחד עם שאר החלטות הלאומיות, ראה בהמשך.

וכן צריך לאפשר לשכונות להיפרד מערים גדולות, וצריך לאפשר להיפרד לשכונות קטנות עד הגבול הסביר שנצטרך להגדיר.

יעלו ויכוחים בין הערים, ואני מציע לפתור כמה שאפשר מהם ע”י משא ומתן. לדוגמה, עיר חרדית יכולה לאסור כניסת בני אדם בלבוש שהם יגדירו כלא צנוע. בתגובה, עיר חילונית יכולה לאסור כניסה בלבוש חרדי וכך למנוע מכל החרדים להגיע למקומות העבודה שלהם בתוך העיר. ערים חרדיות אחרות יגידו שהם לא אשמים. העיר החילונית תשיב שהם לא יכולים להפריד. הערים החרדיות האחרות יצטרכו להשפיע על העיר האוסרת שתבטל את האיסור, וגם להסביר לעיר החילונית איך מבדילים. בסופו של דבר כולם יבינו אחד את השני יותר טוב, ואני מביא את הדוגמה הזו לא בגלל שאני חושב כי הדבר יכול לקרות אלא כדי להסביר לאיזה משא ומתן אני מתכוון.

כל זה מתייחס גם לערים, כפרים ושכונות ערביות, דרוזיות, צ’רקסיות וכו’, פרט לשכונות עוינות, ראה בהמשך.

יכול להיות שיהיו עיירות ושכונות מעורבות שדוגלות בדו-קיום בין יהודים וערבים, או בין פלגים יהודיים שונים (לדוגמה, בין דתיים וחילוניים), והם גם יסדרו את העניינים שלהם לפי רצונם.

הפדרליזם: לא להפריד

רוב האנשים ששומעים על משטר פדרציה, חושבים שהוא מפריד: עכשיו אנחנו כולנו שווים, לפחות לפני החוק, אפילו אם אנחנו גרים בשכונות שונות, אבל בכל זאת אנחנו מצהירים כי אנחנו ביחד, ואתם מציעים לחזק את ההפרדה הגאוגרפית ולהרגיש נפרדים יותר.

בעיניי, זה לא נכון: דרשתי שכל אחד יוכל להיכנס לכל שכונה לביקור, עבודה, קניות, קבלת שירות או כל צורך אחר, וברור לי כי זה יקרה הרבה.

לכן, אין הפרדה יותר ממה שקורה עכשיו, והשינוי הוא באופי של תחושת האחדות; אתייחס לזה בהמשך.

הפדרליזם המאחד נגד כור ההיתוך המפריד

הדבר נשמע פרדוקסלי, ואכן הדעה הנפוצה בישראל אומרת ההפך: כדי לאחד את העם, צריך להדגיש את המשותף ולא את ההבדלים.

לדעתי, צריך את שניהם: גם להדגיש את המשותף (שבודאי יש הרבה) וגם לטפח מודעות על ההבדלים, הבנה וכבוד הדדי.

בהתאם לדעה הנפוצה, התרבות הישראלית תמיד ניסתה להדגיש את המשותף ולהסתיר את ההבדלים.

תחושת האחידות הזאת הביאה לציפיות של כל אחד שאחרים יהיו דומים לו.

אי מימוש הציפיות האלה גורם לאנשים לדרוש מאחרים לישר את הקו.

אם יש כוח – שלטון – אז דורשים בכוח: כך מגיעים לכפיה דתית, חילונית, שמאלנית, ימנית…

אם אין מספיק כוח, במקרים הקיצוניים אפילו אומרים שאנחנו לא עם אחד, מלמדים שנאה, דורשים לגרש את האחרים מהעיר, וכו’.

בעיניי, אין לראות בהתבטאויות קיצוניות כאלה דבר שיעבור בעצמו ואפשר להתעלם ממנו, בגלל שהצפיות לא משתנות, והפערים בין הצדדים שזזים בכיוונים שונים, רק גדלים.

אנחנו עדים לסתירות כאלה, והפתרון במקרים חמורים הוא לא לטאטא את הבעיות מתחת לשטיח (מה שכבר בלתי-אפשרי, פרט לתקופות המלחמה) אלא, קודם כל, לתת לכל אחד לחיות בלי פחד הכפייה מאחרים, ואחר כך לתת אפשרות להכיר, להבין ולהעריך את האחרים. רק בשלב האחרון כדאי להדגיש את המשותף.

לפי המסורת, עם ישראל נוצר ב-12 שבטים, שהיו מחולקים למשפחות; השבטים היו שונים, קיבלו ברכות שונות בהתאם לאופיים ותפקידיהם השונים. העם תמיד בנוי מקבוצות שונות עם אופי ותפקידים שונים; כדי לחיות ביחד, הקבוצות האלה חייבות להכיר ולכבד את ההבדלים ביניהם.

כור ההיתוך גורם לסכסוכים, והפדרליזם משחרר מכל הכפיות השונות, מאפשר לראות, להכיר ולכבד את הזולת השונה ואפילו נותן תקווה להשלים איתו.

הפדרליזם: עליה באחדות

הזכרתי קודם כי הפדרליזם בעיניי לא מפריד אלא גורם לשינוי בתחושת האחדות.

במצב הנוכחי האחדות היא אחדות השווים, וזאת אשליה כי אנחנו לא באמת שווים. משטר פדרציה מקדם אחדות אחרת, אחדות השונים, שבו לכל אחד יהיה מותר להיות עצמו ולא השווה האבסטרקטי שלא קיים.

אחדות השונים בעיניי היא יותר חזקה מאחדות השווים שלא באמת שווים.

אחרי שהקדשתי הרבה מקום להסבר כי הפדרליזם משפר את האחדות בעם ולא להפך, אזכיר כי לא הצעתי את הפדרליזם כדי לשפר את האחדות – שהוא אכן משיג – אלא ככלי למימוש הרעיון הלאומי המחודש, שכולל התחדשות העם ומציאת השליחות שלנו לאנושות, שצריכה להתבסס על אידאלים של קבוצות שונות בעם.

החלטות לאומיות, ומי ישלוט

הגוף הפדרלי יקבל את ההחלטות הלאומיות.

אני פתוח בעניין ההרכב של הגוף הזה כל עוד הוא יתאים לנהל את המדינה של העם היהודי המחפש את השליחות שלו מתוך הדעות השונות. כמו כל שאלת שלטון, ההרכב הזה יכול להיות פרי דיונים וויכוחים רבים וסוערים בין כל הצדדים, וכך יעצב את השלטון המרכזי במדינה.

לי נראה כי הגוף המרכזי יהיה מורכב מנציגים של חלק מערים ושכונות.

לי נראה שכדאי שהגוף המרכזי הזה ייצג רק את התומכים בכיוון החדש, ככה שאותם שאינם תומכים, יקבלו את האוטונומיה שלהם אבל לא ישפיעו על ההחלטות הלאומיות. התמיכה בכיוון החדש יכולה להיות חלקית, וגם ההשפעה על ההחלטות יכולה להיות מדורגת ומשתנה עם הזמן.

אנחנו מדינה יהודית שמשמעותה ומטרתה לקדם משימות המוטלות על העם היהודי, ולכן לי נראה כי החלטות לאומיות במדינה צריכות להתקבל ע”י נציגי ערים ושכונות יהודיות.

לי נראה כי רק ערים ושכונות יהודיות שתושביהם משרתים גם בצבא וגם במשטרה, זכאים להשתתף בהחלטות לאומיות כי מי שמעבירים את תפקידי הפעלת הכוח שלהם לזרים (יהודים או לא), מוסרים את עצמם לשלטונם של הזרים האלה, בתחילה רק באופן רשמי ועם הזמן גם באופן מעשי. מדובר פה על חלק מהחרדים, אלו שמתנגדים לשרות צבאי ובמשטרה.

אם הדיון הזה היה מתנהל כבר עכשיו, אני מניח שהיו שמאלנים שהיו דורשים פסילת ההשתתפות בהחלטות לאומיות מיהודים שהם לא רואים כשירים לכך (לדוגמה, אלו שהשמאלנים מגדירים כנאצים). הייתי מעדיף ויכוח כזה לוויכוח שהיה לפני מלחמת 2023-2024.

ערים עוינות

יש ערים, כפרים ושכונות שלא רוצות את השלטון היהודי. ליהודים מסוכן להיכנס לשכונות האלה, או צריך אבטחה יתרה.

הדבר אינו עובר עם הזמן – אנחנו כבר פה עשרות שנים – אלא מחמיר.

לפי שאיננו מקדמים יותר את כור ההיתוך, אין טעם להמשיך במאמצים להתאחד עם תושבי השכונות האלה.

חייבים להגדיר את השכונות האלה כעוינות, ולהודות בעובדה שאין לנו ריבונות בפועל בהם או יש רק ריבונות חלקית בפועל .

צריך לפעול בהתאם להגדרות האלה ולהלחם בשכונות האלה; תכנית של המלחמות האלה צריכה להבנות בנפרד.

מבחינה עקרונית, אם אין לנו כניסה לשכונה שלהם, לא הוגן לתת להם להיכנס לערים שלנו. יותר מזה, אם יהיה להם אפשרות לצאת מהשכונה שלהם או אפילו לחיות חופשי בתוכה, זה ייתן להם אפשרות להלחם בנו. אפשר להטיל עליהם עוצר או סגר קבוע, ואם נוכל להיפטר מהם תמורת כסף סביר – מוטב.

לשלוט בעיר עוינת – זה כיבוש, ואנחנו לא רוצים אותו.

זה מתייחס רק לשכונות עוינות, גם מחוץ לקו הירוק וגם בתוכו. יש הרבה שכונות שאינן עוינות, כי לפי הבנתי, היחס כלפינו בין הערבים תלוי בשבט שהם שייכים אליו. הרעיון הלאומי הפלסטיני הוא להלחם ביהודים, אבל יש שבטים עם זהות אחרת, שונה מהזהות הפלסטינית הכללית המובעת באמנה הפלסטינית.

יש שכונות שבהם יש פלגים שונים בין התושבים שלהם שחלקם רוצים את השלטון שלנו וחלקם לא; אם יש תוכנית סבירה איך לעזור לחלק הידידותי ולהלחם בחלק העוין, טוב לבצע תכנית כזאת.

יש רמות שונות בידידותיות וצריך להתייחס אליהם בהתאם.

תושבי שכונות ידידותיות יקבלו דרכונים ישראלים, תושבים של שכונות ידידותיות פחות יקבלו הגבלות תנועה בתוך המדינה ותעודות מעבר שתקפות פחות זמן, ותושבי שכונות עוינות יקבלו תעודות מעבר רק כאשר יחליטו לעזוב את השלטון שלנו, לשימוש חד פעמי.

לא הזכרתי את הנושא של ריבונות חוקית כי היא נושא של פוליטיקה בינלאומית; כל מה שכתבתי, אפשר לבצע בלי זה.

כל זה מתייחס גם לעזה.

תושבי רצועת עזה בחרו בחמאס באופן חופשי ב-2006, נגד רצונם של השלטון של אבו מאזן ששלט בהם אז. בנוסף לחמאס, יש שם רק פלגים קיצוניים יותר; אין שם פלגים ידידותיים. התושבים מעודדים רצח יהודים ומבטאים שמחה פומבית אחריו (הדבר מהווה תמיכה ברצח וטרור, עבירה פלילית לפי ההבנה המקובלת וגם מעשה מלחמה נגדינו). לפי עדויות של ערבים שעזבו את עזה, אין שם רבדים חברתיים ידידותיים לשלטון יהודי, וכל מה שאנחנו שומעים על שאיפות של תושבי עזה, זה או לנצח אותנו, או לברוח.

לכן מטרת המלחמה עם עזה יכולה להיות רק שלטון שלנו עם סגרים ועוצרים קבועים ואפשרות להגירה למי שרוצה, ללא חופש לתושבים.

סגרים ועוצרים על האזור יעלו לנו פחות מהמלחמה הנוכחית (2023-2024), ויש כבר מדינות שמציעות לקחת פליטים מעזה, והרבה מהתושבים כבר רוצים לברוח.

כללי מלחמה עם ערים עוינות

מטרת המלחמה היא לא להגיע לשלום עם עיר עוינת אלה לנצח אותה ולוודא כי לא תוכל לפגוע בנו.

אפילו אויבים, הם בני אדם שנבראו בצלם אלוקים, ואין להרוג אותם ללא צורך בהגנה מהם.

בכל זאת, חיי חיילינו במלחמה הזו הם קודמים לחיי האזרחים של אויב, וכל שכן לרכושם.

זה מתנגד לתרבות הנוכחית, בת כבר עשרות שנים, של צה”ל ומערכת המשפט, שמסכנת את חיילינו ואת אזרחינו לצורך הגנת אזרחים של הצד השני (לא קוראים לו אויב) ואפילו להגן על רכושם.

שינוי עמוק דרוש לצורך שינוי התרבות הזאת.

יש לקחת בחשבון שיקולים פוליטיים כגון תגובה בינלאומית, ולסכן את חיי חיילינו בגללם, אם הסכנה הפוליטית תגרום לאובדן חיים ודאי של אזרחינו או חיילינו לפי הערכות מומחים שבוודאי לא מקדמים את הרעיון של איחוד עם האויב, אפילו באופן סמוי, כגון הטוענים שאי אפשר לנצח את האויב (טענות כאלה בהרבה מקרים מתנגדות למלים הידועות של בן-גוריון: כל יהודי שאינו מאמין בנסים אינו ריאליסטי).

צה”ל: המטרה

מטרות צה”ל עכשיו הן לא רק הגנת המדינה אלא גם להיות צבא העם כמטרה נפרדת.

משמעות הדבר, בין היתר, היא שצה”ל פועל ככור היתוך, ואנחנו דורשים פלורליזם בניגוד לכור ההיתוך.

לכן, יש לבטל את כור ההיתוך בצה”ל, שצריך להיבנות סביב מטרת ההגנה.

בפרט, לא נגייס את הקהילות שמתנגדות לשירות באופן עקרוני (בני הקהילות האלה יוכלו להתנדב אם צה”ל ירצה אותם), והקהילות האלה ישלמו על זה מחיר פוליטי כשם שהצעתי לעיל.

המטרה העקרונית של צה”ל צריכה להיות הגנת המדינה בלבד; להיות צבא העם זאת מטרה חשובה, אבל היא צריכה להיות כפופה למטרה העקרונית, הגנת המדינה. (חשוב שצה”ל יישאר צבא העם מבחינה חברתית כדי למנוע מצב בעתיד כאשר צה”ל יהיה רובד חברתי נפרד ויוכל לקחת שלטון במדינה, כפי שקרה בארצות שונות.)

צה”ל יגייס רק את מי שהוא צריך, לתקופות שהוא צריך בהתאם לכל תפקיד. זה לא בהכרח אומר ביטול גיוס חובה: אפשר להשאיר אותו לחלק מהערים כך שצה”ל יגייס את מי שהוא צריך לתפקידים מקצועיים והשאר יקבלו רק אימון בסיסי (טירונות) כדי שיוכלו לשאת נשק ולשרת בהגנת האזרחים בזמן המלחמה כמו עכשיו.

הנטל השווה יושג בכסף: המשרתים (מלבד הטירונות הכללית) יצטרכו לקבל תגמול כספי הולם ולא רק דמי כיס. זה ידרוש הוצאות נוספות; מצד שני, התמקדות של צה”ל במטרה אחת תביא התייעלות משמעותית שתחסוך הרבה כסף, והמאזן הסופי אינו ברור מראש.

השינוי לעומת המצב הנוכחי הוא, מצד אחד, גמישות נוספת לצה”ל בערים שתומכות בגיוס, שצה”ל יוכל להתמקד במטרת ההגנה ולא לגייס בערים האלה אנשים שהוא לא צריך למטרה הזו, ומצד שני, להפסיק להלחם נגד קהילות חרדיות שמתנגדות לגיוס, ולגייס משם רק את המתנדבים הדרושים; המוטיבציה של המתנדבים האלה רק תגדל עקב התשלום ההולם. (בפועל, צה”ל כבר עכשיו מגייס רק מתנדבים מהערים האלה, כי כל מי שלא רוצה לשרת, ממשיך ללמוד בישיבות.)

בעניין החרדים, אנחנו צריכים לקבל את העובדה שהם שונים ממנו: לפי האידאולוגיה הרשמית שלהם, הם רואים את ארץ ישראל כארץ שלהם, אבל אינם רואים את המדינה כמדינה שלהם (לא נכנס פה לדרגות שונות של שייכות למדינה שהיו ויש לקבוצות שונות של חרדים). אנחנו צריכים להתייחס אליהם בהתאם: לא לדרוש מהם להגן על המדינה שהם לא מרגישים שייכות לה, ולא לתת להם חלק בניהולה עד שיסדרו את היחסים האידאולוגיים איתה. הקהילה החרדית עוברת שינויים עמוקים בשנים האחרונות, ויש יותר ויותר חרדים שעוזבים את הגישה הזו בהדרגה, גם מנהיגים וגם אנשים פשוטים שלא נשמעים למנהיגים שלהם. כל ניסיון הפעלת כוח לא רק כושל אלא גם מאט את התהליך הזה כי הוא מגביר את תחושות העימות כלפי המדינה בתוך החרדים.

צה”ל: על תשלום הולם והוגנות

הדעה הנפוצה אומרת כי (א) המלחמה הוכיחה כי צריכים להגדיל את צה”ל ולכן צריכים גיוס מלא, (ב) אין למדינה כסף לתשלום הולם לכל המשרתים, ו-(ג) הדרך ההוגנת להשיג את הנטל השווה היא הגיוס לכווולם. אתייחס לטענות האלה.

אכן, לפי דיווחים, צה”ל צריך להגדיל יחידות קרביות שקוצצו במשך 30 שנה האחרונות, כולל סדיר, מילואים וקבע; הדבר, בעיניי, אפשרי כי אוכלוסיית המדינה גדלה והמוטיבציה לא ירדה.

הדבר דורש גם החזרת זמני שירות סדיר ומילואים ביחידות מקצועיות לזמנים שהיו לפני הקיצוצים.

כל זה דרוש בלי קשר לשינויים שהצעתי.

מצד שני, כבר 30 שנה אני שומע דיווחים וסיפורים על אי-יעילות בצה”ל (אפילו אבטלה סמויה, משמעותה אי-יעילות חמורה הנוצרת עקב הימצאות כוח אדם חינמי).

הסיבה לדבר היא כי תפקידים מקצועיים דורשים הכנה ארוכה ושירות ארוך שיצדיק אותה; מדובר גם בשירות רציף (סדיר וקבע) וגם בשירות המילואים. הדרישה כי כל אזרחים ישרתו אותם הזמנים בסדיר ובמילואים, גורמת לאבטלה סמויה.

לכן, הצורך בהגדלת שירות סדיר ומילואים ביחידות מקצועיות מגדיל אבטלה סמויה ואפשרות לחסכונות אם צה”ל לא יגייס אותם שהוא לא באמת צריך.

לגבי הכסף, חישובים פשוטים מראים כי תשלום משכורת מינימום עבור משרה מלאה לכל חיילי הסדיר מסתכם בסכום גדול אבל אפשרי (כ-10% מתקציב הביטחון); התשלום ההולם יכול להיות קטן יותר לרוב חיילי הסדיר של השנה הראשונה וגדול יותר לחלק מהתפקידים המקצועיים, כך שהסכום הכולל יכול לשמש כהערכה סבירה. צה”ל כבר משלם לחיילי סדיר כ-30-40% מהסכומים הנ”ל, ולכן ההוצאה הנוספת אפילו יותר קטנה מהנ”ל. אפילו אם החיסכון מצמצום הגיוס והתייעלויות אחרות עקב התמקדות במשימת ההגנה, לא יכסו את ההוצאה הנוספת הזו במלואה, בכל זאת הסכומים אינם בלתי ניתנים להשגה, אפילו בנוסף להוצאות הנוספות לצורך גידול הכוח הקרבי. ראה בהמשך גם על המס הסמוי על הורי החיילים.

בעיניי, ההוצאה הזו כדאית אפילו בלי קשר לתוכנית שהצעתי פה, גם מסיבות הוגנות וגם כדי להפסיק סכסוך בנושא שירות החרדים בתוך עם ישראל. (מספרי גיוס בקרב החרדים גדלים בשנים האחרונות וימשיכו לגדול עם השינויים בתודעת החרדים בעקבות המלחמה, אבל התהליך יקח עוד הרבה שנים.)

לגבי ההוגנות, כבר עכשיו לא כל בני מגזרים התומכים בגיוס, משרתים בפועל, ויש פערים גדולים באחוזי השירות בין המגזרים בעניין הזה. לכן, בלי תשלום הולם אין הוגנות אפילו בתוך המגזרים המשרתים.

לגבי המגזרים הלא משרתים, בנוסף לחרדים שלגביהם צה”ל מצהיר רצון לגייס אותם, יש חלק מערבים שאותם צה”ל לא מגייס מסיבות ביטחוניות, פרט למתנדבים ספורים. לכן לא נשיג הוגנות בלי תשלום הולם.

בנוסף לכל זה, שירות חובה בלי תשלום הולם הינו מס בלתי כספי על המשרתים, שמשמעותו, בין היתר, מס כספי סמוי על הורי החיילים. המס הסמוי הזה על אנשים שילדיהם מסכנים את חייהם להגנת המדינה, אינו הוגן מהסיבה הזו; הוגנות דורשת תשלום הולם לחיילי סדיר.

על עונש קבוצתי

לא הזכרתי את המילה עונש עד עכשיו. כל מה שכתבתי על כללי מלחמה עם ערים, כפרים ושכונות עוינות, נימקתי רק בצרכי הגנה מהם: אי אפשר לחיות איתם בשלום, והדרכים היחידות למנוע מהם לפגוע בנו, הן או לשלוט בהן באופן מלא, או להיפטר מהן. במידה ויש אפשרות מעשית להפריד בין חברים ואויבים, נפריד.

על אחריות אינדיבידואלית וקולקטיבית

אינני מציע עונש קבוצתי, אבל במה שכתבתי לעיל, יש אחריות קולקטיבית: כל חברי הקבוצה (עיר, כפר או שכונה) מקבלים עליהם תוצאות של החלטות ופעולות הקבוצה.

זה כולל גם קבוצות עוינות וגם קבוצות ידידותיות.

באופן עקרוני, הצורך לתת חופש לקבוצות שונות גורם לצורך לדרוש מהן אחריות על ההחלטות והפעולות שלהן.

למעשה, העובדה כי יחידים יכולים לעזוב קבוצה (לעבור לעיר אחרת או – במקרה של קבוצה עוינת ויחידים לא ידועים כידידותיים – לעזוב את הארץ), אפילו אם הדבר יגרום להם הוצאות כספיות, מביאה לאחריות אינדיבידואלית לעצם הימצאות בתוך הקבוצה ולכן הופכת אחריות קולקטיבית של הקבוצה לאחריות אינדיבידואלית.

זה מתייחס גם ליהודים וגם לערבים. לגבי היהודים, לדוגמה, ערים יכולות להטיל עונשים על ערים הפוגעות בבני ערים אחרות או בכללי חיים משותפים, כפי הזכרתי לעיל לגבי הערים המקשות על כניסת מבקרים.

השלום בתוך החברה דורש שלום בין קבוצות בתוך החברה ולכן אחריות של קבוצות, אחריות קולקטיבית.

אחריות אינדיבידואלית אפשרית רק בחברות אחידות

אחריות אינדיבידואלית טוענת כי כל בני החברה שווים לפני החוק; הדבר מונע מקבוצות לנהל את העניינים שלהם באופן עצמאי ודורש חוקים אחידים לכולם.

כלים של אחריות אינדיבידואלית טובים רק נגד יחידים שעוברים על החוק; הם אינם מצליחים נגד מפרי חוק רבים, ואפילו נגד מפרי חוק יחידים הנתמכים ע”י רבים: במצב כזה כל ניסיון להפעיל את הכלים האלה מביא לצורך לכבוש את החברה התומכת וגורם להגברת תחושות העימות בתוכה, בין אם היא יהודית (חרדית או אחרת) ובין אם היא ערבית.

במקרים בהם שכבות רחבות בחברה ערבית מסוימת נלחמות בנו, הכלים האינדיבידואליים מפסידים, ואיתם מפסידים אותם חלקי החברה הזו שלא רוצים להילחם בנו, כי מצד אחד, אנחנו לא מצליחים להגן עליהם מבני החברה שלהם שמכריחים אותם להילחם בנו, ומצד שני, אנחנו מוכרחים לחשוד בהם כי הם מכינים פיגועים נגדנו בגלל האפשרות הראליסטית כי המשפחות שלהם נמצאות תחת איומים לחייהם.

על מלחמה דתית, על התנשאות מעל גוים ועל נאציזם

חלק מהאויבים שלנו מנהלים נגדינו מלחמה דתית, בשבילם להרוג אותנו זו מצווה דתית. אנחנו צריכים לענות לזה בהתאם ולראות את המנהיגים הדתיים שקוראים למלחמה בנו, ואת הארגונים שלהם, כאויבים, ולהלחם בהם.

בכל זאת, הרוח של השליחות שלנו שאני מקדם, רואה חשיבות בכל הדתות ובכל האומות, ושואפת לברר וללמוד מהם את הדברים הטובים שיש בהם. תוכנית לפיתוח השליחות שנזכרה לעיל,[5] קוראת להשאלה מתרבויות ודתות אחרות ולדיאלוג משמעותי עם כל הדתות (כשעכשיו דיאלוג בין-דתי משמעותי אפשרי רק עם הנצרות).

לפי הבנתי, האסלאם רואה קדושה בשלטון מדינה, מצד אחד, ורואה יד אלוקים בהיסטוריה ובעליית מדינות ומשטרים, ולכן נצחון צבאי משכנע של היהדות (שטרם קרה) והקמת שלטון יהודי חזק שהם יצטרכו לראות שהוא בא ביד אלוקים, יכולים לגרום להופעת אפשרות לדיאלוג משמעותי עם האסלאם באזור שלנו.

אנחנו רואים את היהדות כחלק ממקהלת האומות וכל הצדיקים לפני אלוקים[6]:

רַנְּנוּ צַדִּיקִים, בַּה’; לַיְשָׁרִים, נָאוָה תְהִלָּה.
הוֹדוּ לַה’ בְּכִנּוֹר; בְּנֵבֶל עָשׂוֹר, זַמְּרוּ-לוֹ.
שִׁירוּ-לוֹ, שִׁיר חָדָשׁ; הֵיטִיבוּ נַגֵּן, בִּתְרוּעָה.

(תהילים ל”ג).

השתתפות כל עם חשובה במקהלה הזו; אנחנו נגד כל סוג של נאציזם ששולל עם כלשהו.

על העם הפלסטיני ועל המדינה הפלסטינית

בעיני, העם הפלסטיני קיים כי הפלסטינים חושבים כך; רק הם יכולים להחליט האם הם עם או לא.

העם הפלסטיני קיים מאז 1920, בערך; לפני זה אינטלקטואלים ערבים בארץ ישראל ראו את עצמם כחלק הדרומי של סוריה, אבל אז הבינו שסוריה תישאר תחת המנדט הצרפתי וארץ ישראל תחת המנדט הבריטי, והחליטו לפתח זהות נפרדת.

אם אני אומר שהעם הפלסטיני קיים, מדוע אני שולל מהם מקום של עם בארצו במקהלת העמים (לי ברור כי מקום כזה יותר חשוב ממקום של עם בלי מדינה משלו) על ידי מניעת מדינה משלהם בארץ?

בעיני, כפי שהפלסטינים מחליטים אם הם עם או לא, כך הם מחליטים על הרעיון הלאומי שלהם, המשמעות של הקיום הפלסטיני. הם הגדירו את המשמעות הזאת באמנה הפלסטינית: להלחם במדינת ישראל ובציונות עד שחרור של כל ארץ ישראל משלטון יהודי. בסעיף 12 של האמנה כתוב כי הצורך לשמירת הזהות הפלסטינית הוא רק בתקופת המאבק, ואחרי הניצחון על הציונות, האחדות הערבית תגבר על הזהות הפלסטינית; משמעות הדבר, כנראה, כי אז הם יפסיקו להיות עם נפרד בתוך הערבים.

לכן העם הפלסטיני אינו מעוניין בהשתתפות במקהלת העמים כעם נפרד, אלא הם רק רוצים למנוע ממנו להשתתף כעם בארצו.

ומה נעשה אם הם יבטלו את העוינות שלהם כלפינו ויבטלו את האמנה?

לדעתי, אי אפשר לבטל את המשמעות הלאומית; תאורטית, העם יכול למצוא לעצמו משמעות אחרת (הדבר הוא קשה, ורק בני העם יכולים לעשות את הדבר), אבל לפני שזה קרה, המשמעות הקיימת ממשיכה להפעיל את בני העם. לכן, אי אפשר לבטל את העוינות והאמנה, בלי לבנות רעיון לאומי פלסטיני חדש. רק הפלסטינים יכולים לעשות את זה.

עד עכשיו לא הזכרתי את המושג של השגחת אלוקים בהיסטוריה (פרט מהקונטקסט של האסלאם) כי אינני מצפה מכל הקוראים להכיר בו. מי שמכיר, רואה כי אלוקים דואג, כפי שהוא הבטיח בתנ”ך, שלא נצטרך להתחרות על ארצנו עם אומות שרוצות את ארצנו לחיות בה כחלק במקהלת העמים.

על מי שלא רוצה משמעות

לאלה שלא רוצים משמעות בלהיות יהודי – הרעיון הלאומי – ורוצים להיות עם כמו שאר העמים, בלי משמעות מיוחדת (ועדיין נשארים בארץ – או עלו לה בזמן האחרון), כבר ענו להם האויבים ביום 7 באוקטובר. כל מי שרוצה להישאר, צריך להבין, בשביל מה הוא נשאר אתנו.

סיכום מרכיבי התוכנית

• השליחות שמניעה את חיינו, וההתחדשות שבונה את השליחות.
• יחס לבטחון ולמלחמה נגד אויבים.
• משטר פדרציה.
• השלטון המרכזי שכולל את האפשרות שלחלק מהאוכלוסיה תהיה רק אוטונומיה רחבה ללא השפעה על החלטות לאומיות.

היחס לתכנית הזו תלוי ברעיון הלאומי הקיים

אני התחלתי מזה שאיו יותר פשרות בין הימין והשמאל כי הם מושכים את המדינה בכיוונים שונים.

הכיוונים האלה הם גרסאות שונות של הרעיון הלאומי שלנו; הזכרתי אותם לעיל כרעיונות הלאומיים המיושנים.[7]

היחס לתכנית שהצעתי לעיל, תלוי בגרסת הרעיון של כל אחת מהקבוצות במדינה שלנו.

היחס של הימין יורשי ז’בוינסקי

הימין יורשי ז’בוינסקי בעיקר דואגים לבטחון, הם לא כל כך מעוניינים במשימה לאומית ובשליחות (חד נס); אני מניח שהם יהיו אדישים לנושא השליחות או יקבלו אותו. הם יאהבו את הביטחון וההשלמה בין פלגי העם. הם יתלוננו על כל ניסיון לקחת מהם את החלק שלהם בהחלטות לאומיות, אבל לדעתי הבטחון והשלום הפנימי יותר חשובים להם. אם יוצבו להם תנאים הגיוניים לקבלת ההשפעה הפוליטית (כגון תמיכה מעשית בתכנית הזו), ינסו לקיים אותם.

היחס של הימין הדתי

לרוב הימין הדתי הבטחון והשלום בתוך העם חשובים כמו לימין יורשי ז’בוינסקי, ושוקל יותר מהשליחות ומהשלטון. לדעתי, אותם שיתנגדו יותר לשליחות, בד”כ יתנגדו פחות להפסד שלטון, ולהפך.

לדעתי, יש בין הדתיים שיסכימו עם הדרך התאולוגית המוצעת פה, ויש הרבה שלא יתלהבו מהדרך הזו אבל ישמחו אם הרבה חילונים יקבלו אותו ובזה יתקרבו לתורה, וזה יצדיק את התאולוגיה הבעייתית בעיניהם. אלו שיתנגדו בחזקה לדרך התאולוגית, יעשו זאת בד”כ בגלל הדאגה על פיתוי הקהילות שלהם, והחוגים האלה פחות מעוניינים בשלטון.

מי שירצה לקחת מהימניים (חילונים או דתיים) את ההשפעה הפוליטית ללא הצבת תנאים לקבלתה חזרה, יצטרך להסתכל עין בעין לחברים שלהם בנשק מהמגזרים האלה.

היחס של השמאל

השמאלניים ,לדעתי, החל מאנשי העליה השנייה, ניסו לראות התחדשות ומשימה לאנושות ביהדותם – ברעיון הלאומי שלהם,[8] אלא בעשורים האחרונים התקשו במציאת הראיון הלאומי הזה. אני מקווה כי הרבה מהשמאלנים יראו בתכנית הזאת סוף-סוף מימוש הדרישות העיקריות שלהם, התחדשות ומשימה לאנושות, ויתמכו בו לפחות באופן בסיסי.

יהיו שמאלנים שלא יוכלו לקבל את התכנית הזאת:

• אלו שתקועים במאבק:
  • תקועים בשנאתם כלפי בנימין נתניהו.
  • תקועים במאבק של בית המשפט העליון לשלוט במדינה כדוגמת סנהדרין תקופת התנאים.
  • תקועים במאבק של קבוצה אחרת על השלטון. (אם יש נושאים מהותיים אחרים שעומדים מאחורי המאבקים האלה ושמדאיגים רבים, נצטרך להתייחס אליהם.)
• נאו-מרקסיסטים שסבורים שכל קבוצה סובלת צודקת; לפיהם, אנחנו מפסידים את ההצדקה שלנו עם כל נצחון.
• מקבלי תמיכה כספית מגופים זרים שתומכים גם באויבים שלנו. (הקבוצה הזו קרובה לקבוצת הנאו-מרקסיסטים.)

היחס של קהילות לא יהודיות

אלו שלא שלמים עם השלטון היהודי (ויכול להיות שאפילו אותן הקהילות שלא היו שלמות בעבר הלא רחוק), יפסידו.

השכונות השלמות עם השלטון שלנו, יפסידו את הכוח הפוליטי שלהם ואתו גם חלק מהכסף הפוליטי.

במקום זה הם יקבלו דברים חשובים אחרים:

• בטחון באומה ובמדינה שאיתה הם כרתו ברית דמים. (איבוד הדרך הנוכחי מצד המדינה מסכן את קיומה ואת קיום כל בעלי בריתה.)
• חופש מניסיונות למחוק את ייחודיותם לטובת בניית זהות ישראלית חדשה.[9]
• הכרה בנאמנותם לשלום לעומת המצב הנוכחי בו הם חשודים בכל מקרה של עימות.

מי שתקועים באידאלים אחרים

ישנם אידאלים שהם חלק מהתודעה הישראלית, שרבים לא מוכנים לוותר עליהם, למרות כל ההיגיון שאומר שהם אינם ברי השגה, כפי שהסברתי לעיל:

• האידאל של המדינה הפלסטינית כדרך לשלום;
• האידאל של אחדות העם דרך אחידות;
• האידאל של צה”ל כצבא העם בנטל השווה האידאלי, משמעותו כי כל אזרחי המדינה ישתתפו באופן שווה בהגנתה בשרות סדיר, מילואים ולאומי.

דבקות באידאלים האלה גם מקשה על קבלת התכנית הזאת, עד שהדיון הציבורי יבהיר כי אינם ברי השגה. הדבקות הזאת היא סימן של דבקות סמויה באחד מהרעיונות הלאומיים המיושנים, ראה לעיל.

השליחות וההתחדשות הם בסיס לתוכנית הפוליטית

התחלתי את התכנית הזאת מהשליחות שלנו לאנושות ומהתחדשות המסורת, ומזה הסקתי את המסקנות הפוליטיות.

רוב הקוראים, לפי הבנתי, מתייחסים לחלק התאולוגי הזה כדבר לא מעשי, וממשיכים למסקנות הפוליטיות.

הדבר מנתק את המסקנות הפוליטיות מהבסיס שלהם ומקשה לקבל אותם: לאויבים שלנו יש מטרה, רעיון לאומי, שהם רואים כנעלה, לשחרר את פלסטין מהכובשים היהודיים ובלי מטרה נעלה משלנו, הרעיון הלאומי שלנו, אנחנו נפסיד להם.

אם גם אתם רואים את החלק התאולוגי כדבר לא מעשי, התחילו לקרוא מההתחלה.

מה לעשות?

כדי לקדם בפועל את שינוי הכיוון המתואר פה, נצטרך להסכמה רחבה של רוב גדול של המגזר היהודי במדינה, משמאל לימין; הרוב הזה צריך לכלול את מפגיני קפלן, בית המשפט העליון, פרקליטות המדינה ושב”כ.

נתחיל בדיון הציבורי.

[1] פינחס פולונסקי, ציונות דתית עולמית, הצעה לאידיאולוגיה מעשית ותוכנית הפעולה, https://www.pinchaspolonsky.org/en/tziyonut-datit-olamit-he/. לקורא החילוני אני ממליץ להתחיל לקרוא את התוכנית הזאת קודם מפרק 9, ורק אחר כך מההתחלה שכן ההתחלה מיועדת לקורא הדתי. הגרסה המורחבת תצא בקרוב.

[2] תוספות למאמר של פינחס פולונסקי ציונות דתית עולמית – פיתוח אידיאולוגיה מעשית , https://baruchyoussin.com/he/tzionut-datit-olamit-polonsky-tosefet.html. המאמר של פינחס פולונסקי (שם) מציע סדר לשילוב של ערכים אוניברסליים לתוך היהדות, החל מערכים שאין עליהם עוררין, ועד הערכים שעדיין לא מוכנים לדיון, שמופיעים בתוספות למאמר; הקבוצה האחרונה כוללת, בין היתר, חופש הגדרה מינית-מגדרית עצמית (כולל להט”ב). הסדר הזה בא מההנחה של פינחס פולונסקי כי העבודה האינטלקטואלית של שילוב הערכים תתבצע ע”י הדתיים יודעי המסורת, בהתאם ליכולות שלהם. האפשרות כי בני התנועות המתנגדות למסורת ישתתפו בעבודה הזו, כפי שאני מציע בהמשך, פותחת אפשרות לשינוי הסדר הזה בהתאם ליכולות האינטלקטואליות של המשתתפים.

[3] לפי הגרסה המקובלת של תורת הראי”ה קוק (ראה התפתחות היהדות בימינו על פי תורת הראי”ה קוק, פנחס פולונסקי, מחניים – ניקוי לצדק חברתי, תשע”ד, http://orot-yerushalaim.org/books/pp_book_ravkook.pdf, חלק ב’), התהליך הזה נעשה ע”י גדולי תורה שמצליחים לראות בעין יפה את ערכי התנועה, וכך יהודים שערכים האלה יקרים לנפשותיהם, יתקרבו לתורה. מצד שני, לפי הוספות לאורות התשובה, הוספה ח’, עבור הדור שנתרחק מתורה, הכרת הדת קודמת לקיום הדת, ולכן טוב ונכון כי בני תנועות המתנגדות למסורת, ילמדו תורה לפני שיקיימו אותה. לפי אורות התחיה נ”ו, פתיחת אור התורה והשכינה דורשת חופש גמור לנטיות רוחניות, וזה כולל לימוד תורה ע”י המתנגדים למסורת בהיותם המתנגדים למסורת, בתנאי כי לומדים תורה לשמה. (כמובן, הדבר יגרום לוויכוחים עזים לשם שמיים בין נושאי המסורת והאנשים האלה, וזה יקדם את התורה בסופו של דבר.) האפשרות כי בני התנועות המתנגדות למסורת, ילמדו תורה לעומק, פותחת דרך לאנשים האלה להצטרף לתהליך בירור הניצוצות באופן פעיל, בהתאם לתורה שילמדו, וכך יתקדם התהליך הנ”ל ואיחוד עם ישראל סביב התורה.

[4]ברוך יוסין, יהודים מחפשים משמעות: מאבק פוליטי בישראל כעימות בין כיוונים שונים של התפתחות הרעיון הלאומי א: הפוליטיקה הנוכחית, https://baruchyoussin.com/he/reayon-leumi-politika-israelit-yehudim-aravim.html.

[5] פינחס פולונסקי, ציונות דתית עולמית, הצעה לאידיאולוגיה מעשית ותוכנית הפעולה, https://www.pinchaspolonsky.org/en/tziyonut-datit-olamit-he/.

[6] איליה דבורקין, ישראל ואנושות בראי תהילים ל”ג, 2020, https://www.youtube.com/watch?v=doyKTvGzsiI (הרצאה ברוסית). בהרצאה הזו איליה דבורקין בונה בסיס יהודי תאולוגי להתנגדות לשלילת חשיבות של כל אומה – לכל סוגי נאציזם.

[7] ברוך יוסין, יהודים מחפשים משמעות: מאבק פוליטי בישראל כעימות בין כיוונים שונים של התפתחות הרעיון הלאומי א: הפוליטיקה הנוכחית, https://baruchyoussin.com/he/reayon-leumi-politika-israelit-yehudim-aravim.html.

[8] שם.

[9] ראה עדות על הדאגה הזו בקרב ערביי ישראל, https://baruchyoussin.com/he/reayon-leumi-politika-israelit-yehudim-aravim.html#israeliArabs.