עברית: רינה יוסין פולמכט.

תאריך הגרסה הרוסית הראשונה: 11 ליולי 2016.

תורגם מהגרסה הרוסית המעודכנת לתאריך 22 לאוגוסט 2017.

מבוא: משה פייגלין על יהודים, ערבים והזהות שלנו

המאמר הזה נוצר בעקבות ההתעמקות בשלוש הטענות של משה פייגלין:

  1. הישראלי צריך את הערבי כדי לשכוח שהוא יהודי; ראה גם פה.
  2. זו היא בדיוק הציונות שהערבים נלחמים בה: חבר כנסת ערבי אמר למשה פייגלין שאיתו, הטוען לעמו זכויות על הארץ כולה, מנהר הפרת ועד לנילוס, הוא, כערבי יכול להסתדר, אבל לא עם הציונים, כי הציונים הם בסך הכל קולוניאליסטים, כופרים, לבנים שבאו מאירופה וכפו עצמם עלינו.
  3. חייבים להחזיר לפוליטיקה הישראלית את הזהות הלאומית.

    בשבילי אוסלו זה לשכוח שאתה יהודי – אמרה הסופרת… דורית רביניאן… זהות היא שורש העניין… לשוב ולהתחבר לזהות.

    לכן משה פייגלין הקים את מפלגת "זהות".

מאחורי הזהות הלאומית עומד הרעיון הלאומי

זה נכון גם לגבי יהודים וגם לגבי ערבים, אבל אותנו מעניין רק הרעיון הלאומי היהודי.

במאות האחרונות הרעיון הזה נתקל בקשיים.

המטרה שלי היא להסביר כיצד הקשיים האלו עומדים מאחורי דבריו של משה פייגלין.

הרעיון היהודי הלאומי בגלות

בגלות הרעיון היהודי הלאומי היה לשמר את העם והמסורת באמצעות סגירתו בארבע אמות ההלכה. הדבר היה אמור להשיג שתי מטרות:

  • לשמש דוגמה מוסרית לעמים כבר עכשיו, בגלות (שליחות פסיבית).
  • לשאת את המוסר הזה דרך הגלות כדי לממש את השליחות שלנו לאנושות באחרית הימים (שליחות אקטיבית).

כתוצאה מהרעיונות האלו באו הדרישות:

  • הפרדה מהעמים ביניהם היהודים חיו בגלות.
  • אוטונומיה משפטית בארצות הגולה שמטרתה לשמור על ההלכה שתקבע את היחסים בתוך הקהילה.

בעיית הרעיון הלאומי במאות האחרונות

עבור חלק ניכר מהעם היהודי הרעיון הלאומי הזה הפסיק להיות מקובל, ולכך מספר סיבות, שאזכיר ביניהן את אלו:

  • הקמת מדינות הלאום באירופה יצר צורך לגבש כבר עכשיו רעיון לאומי שיהיה אקטיבי יותר ולא יסתפק בהצגת דוגמה מוסרית לגויים. ללא הרעיון הפעיל ההתבוללות הופכת לאופציה מפתה.
  • משבר האמונה והיחסים בין עם ישראל לקב"ה שנגרם הן ע"י השואה והן ע"י התפתחות כללית הביא למשבר גם ביחס לשליחות יהודית עתידית של אחרית הימים.
  • הדינמיות של החיים המודרניים מקשה על ההפרדה מעמים אחרים, ואילו אוטונומיה משפטית בארצות הגולה אינה מקובלת על המערכות המשפטיות המודרניות.
  • הקמתה של מדינת ישראל והשתתפותם הפעילה של היהודים בחיים המודרניים בכל רחבי העולם דורשים גיבוש של רעיון לאומי אקטיבי. הרעיון הפסיבי כבר לא מהווה מענה בגלל היותו פסיבי.
  • ההתבדלות היהודית שמשמעותה ויעודה אינם מובנים, הופכת למעמסה תמוהה ומיותרת.
  • התבוללות מהווה פיתרון הגיוני לבעיה הזו, אבל עבור רבים היא לא באה בחשבון.
  • רבים מאוד גם לא מוכנים להשלים עם החיים ללא רעיון לאומי, ללא משמעות קיומנו כיהודים.

ציונות סוציאליסטית

המרכיב הראשון של הציונות הסוציאליסטית של תחילת המאה ה-20 הוא המיתוס של היהודי החדש על אדמתו, יהודי חזק ובריא, המהווה ניגוד ליהודי הגלותי, תשוש וחולה.

המרכיב השני והעיקרי הוא שליחות הצדק הסוציאליסטי אותו תישא המדינה היהודית.

ועדין שניהם, השני, כמובן, יותר מהראשון, היוו שליחויות של עם ישראל המתקיימות בהווה. הרעיונות האלו הפכו את הציונות הסוציאליסטית לאופציה מפתה במשך עשרות שנים, כל עוד היה להם תוכן ומשמעות.

השמאל הישראלי המודרני

מה קרה לשליחות של הציונות הסוציאליסטית

לקראת סוף המאה ה-20 שני המרכיבים של השליחות היהודית שהוצעו ע"י הציונות הסוציאליסטית, חדלו למשוך לבבות בתור מרכיבי השליחות היהודית הלאומית.

המרכיב הראשון, מיתוס "האדם החדש" הפך לנחלת העבר: דור אחרי דור נולד וגדל, ו"האדם החדש" טרם בא לעולם.

המרכיב השני, שליחות הצדק הסוציאליסטי, הפך לרעיון הצדק החברתי המסתכם בזכות לדרוש מהמדינה לחלק מחדש את רכושם של העשירים יותר. רעיון זה כבר לא יכול להיתפס כשליחות לאומית של עם ישראל.

במקום כל אחד משני מהמרכיבים האלו של השליחות היהודית של הציונות הסוציאליסטית בא מרכיב חדש של השליחות של השמאל הישראלי.

את רעיון הצדק הסוציאליסטי החליף החזון לשלום בין העמים: אם איננו מצליחים לכרות ברית שלום עם הערבים, המדינה מאבדת את משמעות קיומה.

במקום האידאל של "האדם החדש" שהיה אמור להצליח להתנתק מהגלות המתועבת, בא האידאל של שלילת הזהות היהודית לטובת זהות חדשה, הזהות הישראלית.

אני קורא לאידאל הזה "ישראליות ערבית-יהודית", על מנת להבדיל בינו לבין הישראליות היהודית נטו, אידאל התאחדות היהודים שעלו מארצות תפוצה שונות והתחברותם לעם ישראל מאוחד.

כדי ליצור זהות ישראלית כזו, הנבדלת מהזהות היהודית הישנה, זקוקים לעם חדש, עם ישראלי, שנבדל מהעם היהודי הישן. העם הישראלי כולל בתוכו לא רק יהודים, אלא גם ערבים. לכן יש להגיע לשלום עם הערבים – הן בפנים והן בחוץ, כדי להתמזג עם אלו שבפנים ולהנהיג את אלו שבחוץ.

בהתאחדות העתידית הזאת בין היהודים והערבים שתוליד את העם הישראלי העתידי, התפקיד הנשי שייך ליהודים והגברי לערבים. אנו רואים זאת מהספרות העברית הישראלית, שבה יש הרבה תיאורים של יחסים רומנטיים בין יהודים לערבים, אך ברוב המקרים אלו הם יחסים בין ערבי ליהודיה ולא בין יהודי לערבייה.

ישראליות ערבית-יהודית בראי הספרות

ברומן החשוב של עמוס עוז מיכאל שלי (1968; על הרומן) הגיבורה רק חולמת על יחסים כאלו, אך הם אינם מתממשים בפועל.

גיבורת הרומן, אישה יהודייה בשם חנה גונן לאט-לאט שוקעת בדיכאון ומשתגעת מרוב געגועים לגבר החזק האוטופי. היא לא מוצאת אותו בבעלה האהוב מיכאל, אך מדמיינת כי עזיז וחליל, חברי ילדותה שבגרו, יכולים למלא תפקיד זה.

הדיכאון שלה מתפשט וקובע את אופן הסתכלותה על כל החיים בארץ של שנות ה-50. היא רוצה לברוח מהחיים האלו או לחסלם.

חלומותיה אוטופיים ומלאי ניגודים פנימיים: החולשה של הגבר מתחילה, להבנתה, מסבלנותו וכניעתו לקפריזות של האישה, כך שבפועל "גבר חזק" לא היה נותן יד לדרישותיה, ובאופן אינטואיטיבי היא גם מבינה זאת.

לקרוא על זה ביתר פרט.

כפי שאני מבין את הרומן, עמוס עוז רואה את ההתרסקות של אידאל "האדם החדש" ואידאל יצירת "חיים חדשים ורעננים" במדינה היהודית החדשה. החיים אכן התחדשו, אבל ההתבדלות היהודית, שעוז לא רואה בה כל משמעות, נשארה בעינה וזה הביא לכך שהחיים נשארו רדודים וטחובים, כמו החיים המאוסים של העיירה היהודית במאה ה-19.

עמוס עוז של שנות ה-60 לא מביא כל תוכנית מוצא מציאותית מן המשבר הזה. התקווה היחידה, גם אם אוטופית, היא עירוי הכוח הערבי לדם היהודי.

לא במקרה גיבורת הרומן, שדרכה עמוס עוז מנסח את המשבר שלו, היא אישה. היא מופרית מבעלה מיכאל, החלש בעיניה, וגם בנם יאיר לא תואם את חלומה האוטופי-רומנטי, למרות שבפועל הוא ילד חזק. עבור עמוס עוז של שנות ה-60, זרע ערבי של חליל ועזיז בשביל אישה יהודיה, זרע שייצור עם ישראלי חדש, נשאר בגדר אוטופיה.

עבור סופרים עבריים מתקופה מאוחרת יותר הזרע הערבי הופך למציאות.

כך ברומן של א.ב. יהושע המאהב (1977; על הרומן) הגיבור מפטר את הפועל הערבי בן ה-16, על שניהל רומן עם בתו בת ה-15, וברור כי המחבר רואה את הסיבה לדבר בדעות הקדומות של הגיבור. הבת משוחררת מהדעות הקדומות האלו ובעצמה מציעה לנער הערבי להיות למאהבה.

הקושי העיקרי של התוכנית הזאת הוא הניסיון לבנות יחסים בין יהודים לערבים לפי הדגם של היחסים בין אישה יהודייה, גיבורת הבדיחות היהודיות הגלותיות, לבעלה השפוט. עמוס עוז מבין היטב את הקושי הזה.

אינני טוען כי שני הרומנים שהזכרתי מייצגים את כלל הספרות העברית המודרנית. העמדות של שני הרומנים האלו שתיארתי, הן עמדות קיצוניות. ישנם סופרים רבים אחרים שלא דוגלים עמדות הללו. בקשר לזה אפשר להזכיר את מאיר שלו.

ובכל זאת, לעניות דעתי, בעוד שרומנים אחרים מנסים להבין ולתאר את החיים הישראליים, עמוס עוז, א.ב. יהושע וחבריהם שואפים לשנות את המציאות וגם מצליחים בכך. הצלחתם מתבטאת בעובדה כי רעיון היחסים הרומנטיים בין היהודים לערבים אט-אט נתפס כיותר ויותר מתקבל על הדעת.

ישראליות הערבית-יהודית כאידאל גלוי נשארת שולית

אינני טוען כי רוב השמאל הישראלי תומך בישראליות הערבית-יהודית.

אכן, אני חושב כי יתכן שרוב אנשי שמאל לא יתמכו בתוכנית להחליף עם יהודי בעם ישראלי החדש דרך נישואים מעורבים בין יהודים לערבים. כנראה בפועל רוב השמאל לא יהיה מוכן להחליף מדינה יהודית ב"מדינת כל אזרחיה". אפשר להסיק זאת מכך שתעמולת השמאל, כולל זו של "מרצ", המפלגה השמאלנית ביותר, דורשת נסיגה משטחי היו"ש בטענה שסיפוח שטחים אלו יחייב להעניק לתושביה הערביים אזרחות ישראלית, וזה יהפוך את ישראל ל"מדינת כל אזרחיה". (אינני מתכוון כאן ועכשיו לדון בטענה הזו לגופה, הבאתי אותה רק כדי לחזק את טענתי כי יתכן ורוב השמאל הישראלי לא בהכרח תומך ברעיון להפוך את ישראל ל"מדינת כל אזרחיה").

כעת מי שבאמת דוגל ביצירת עם ישראלי ע"י נישואים מעורבים בין יהודים וערבים הם כותבי רומנים ופעילות פוליטיות קיצוניות המנהלות יחסים רומנטיים עם מחבלים ערביים.

מדינת כל אזרחיה

הססמה "מדינת כל אזרחיה", כלומר מדינה השייכת ליהודים וערבים כאחד, מנוגדת לרעיון "המדינה היהודית", ולכן מהווה ביטוי לאידאל הישראליות הערבית-יהודית.

ססמה זו אינה נשמעת כל-כך הזויה כמו הרעיון של הישראליות הערבית-יהודית.

רעיון זה, בניגוד לרעיון המדינה היהודית, פירושו, בין השאר, כור היתוך עבור כל אזרחי המדינה, היהודים והלא-יהודים. בתוך כור ההיתוך לא תהיה דרך למנוע נישואים מעורבים בין יהודים לגויים והצלחה של כור ההיתוך תתבטא ביצירת עם מעורב חדש, כדוגמת העם האמריקאי.

פירוש הדבר שרעיון "מדינת כל אזרחיה" היא רק כותרת תעמולתית עבור הישראליות הערבית-יהודית, כמו גם עבור סוגי ישראליות אנטי יהודיים אחרים. דוגמה נוספת לישראליות אנטי יהודית אחרת היא מאבק נגד גירוש מהגרים בלתי-חוקיים, שמטילים אימה על תושבי הערים היהודיות שבהן הם מתיישבים. ברור כי מטרת המאבק הזה היא קליטת המהגרים הבלתי חוקיים בתוך האוכלוסייה היהודית, נישואי תערובת איתם וכתוצאה טשטוש אופייה היהודי של המדינה.

מי שמקדם את הרעיון של "מדינת כל אזרחיה" הם ארגונים להגנת זכויות המיעוטים הלא יהודיים (ערבים ואחרים), בית המשפט העליון וכן פרקליטות העומדת לימינם של ארגונים אלו. בית המשפט העליון מקדם את הרעיון בדרכים של אקטיביזם שיפוטי נגד רצון רוב האוכלוסייה והמחוקקים.

מפלגות השמאל וכמוהן מפלגות מרכז רבות וחלק מחברי הכנסת ממפלגות הימין תומכים באקטיביזם השיפוטי של בית המשפט העליון במעטה תמיכה ב"שלטון החוק". תמיכה כזאת היא למעשה תמיכה ברעיון "מדינת כל אזרחיה" ובתווך ארוך גם בישראליות יהודית-ערבית.

וכך אנו עדים כי השמאל מקדם את רעיון הישראליות היהודית-ערבית באופן סמוי, דרך ספרות ו"שלטון החוק", כיון שכעת אין אפשרות להציע את הרעיון לציבור הרחב באופן גלוי.

הזזת חלון אוברטון

פעם כמעט אף אחד בכל הקשת הפוליטית של ישראל לא היה מוכן אפילו לשקול את הרעיון להכיר באש"ף ולנהל איתו שיחות כלשהן. קבוצה קטנה של קיצוניים מהשוליים קידמה את הרעיון ולאט-לאט הפכה אותו לאפשרי, אבל לא מקובל, אחר כך לשנוי במחלוקת, לנחלת השמאל בלבד ולבסוף גם יישמה אותו הלכה למעשה.

במילים אחרות, קבוצת הפעילים האלה יישמה את הרעיון דרך הזזת חלון אוברטון. (קרא על זה בעברית פה ופה.)

כאן תיארתי את הניסיונות לחזור על אותו התהליך ביחס לרעיון הישראליות הערבית-יהודית.

הישראליות הערבית-יהודית היא ניסיון לפתור את בעיית הרעיון הלאומי

לאחר שהאידאלים של הציונות הסוציאליסטית מתחילת המאה ה-20 הפכו לנחלת העבר, מחנה השמאל חש בעצמו כי כעת אין לקיומינו משמעות אחרת מעבר להישרדות וכי החיים ללא מטרת העל הם רדודים ומעופשים. אפוא, לא נותרה להם תיקווה להעניק לקיומינו משמעות, אלא להחליף את הזהות הישנה חסרת התוכן בזהות חדשה כלשהי, אותה הם מנסים ליצור (אמנם ללא הצלחה).

ערביי ישראל

מכל הנאמר כאן על האידאולוגיה של הישראליות הערבית-יהודית, תגובת הערבים, אותה גילה משה פיגלין בשיחה עם חבר כנסת ערבי (ראה תחילת המאמר), נראית ברורה ומובנת.

הם דוחים את הישראליות הערבית-יהודית, שהם מכנים ציונות, כיון שרואים בה ניסיון לשלול את זהותם, בעוד שניסיונות להשתמש בזרע שלהם מביאים לכך שהנשים שמנסות לעשות כן ובאופן הדרגתי גם מדינת ישראל כולה, מוצאים את עצמם תחת שליטתם.

מסקנות

הבעיות המדיניות שלנו נובעות מבעיות אינטלקטואליות

לבעיות המדיניות שלנו יש שורש תודעתי: העדר פתרון בעל מהות יהודית לבעיית הרעיון הלאומי – השליחות היהודית – שיהיה מקובל על רוב העם.

עד שיופיע פתרון כזה לא נוכל לצאת מהמלכודת של הישראליות הערבית-יהודית, אלא אם היא תתפרק בעצמה. וגם אם זה יקרה, במקומה יבוא זבל אנטי-יהודי אחר, עד שנבין מה היא השליחות היהודית שלנו.

הפוליטיקה היהודית נקבעת על ידי חיפוש אחר משמעות יהודית, כי יהודים לא יכולים להתקיים ככל שאר העמים. הדבר מתייחס הן למפלגות שמאמינות ברעיון הסגולה היהודית הן לאלו המצהירות על שלילתו.

עלינו למצוא את השליחות שלנו כלפי האנושות

אני נוטה לראות את הפתרון בהבנה יהודית של אוניברסליזם – שליחות יהודית כלפי האנושות.

בינתיים אינני רואה פתרון, אלא רק כיוונים שעלולים להתברר כנכונים או כלא נכונים.

אני רואה בפעילות אינטלקטואלית של משה פייגלין תרומה חשובה לפיתוח וקידום המשימה.

כיוון אחר שנראה לי כבעל פוטנציאל זה תנועת בני נח; אפשר לקרוא על כך גם פה. גם כיוון זה דורש פיתוח.

החיפוש נמשך כי החיים מאלצים לחפש

החיפוש אחר רעיון יהודי לאומי הפונה כלפי האנושות נמשך. זה הוא תהליך אינטלקטואלי קשה.

מקור הבעיות המדיניות המרכזיות של ישראל, הן במדיניות פנים והן במדיניות חוץ, הוא בהעדר פתרון מתקבל על הדעת של בעיית הרעיון הלאומי.

אני מדבר על כך שהניסיונות שלנו להתנתק מהזהות הלאומית שלנו מביאים עלינו אויבים מבפנים ומבחוץ ולא מאפשרים לנו לנצח את האויבים הללו.

עובדה זאת מעודדת חיפוש אחר פתרון, כיון שמצבנו נותר קשה כל עוד איננו מוצאים אותו.

מאמר זה הוא ניסיון לתרום ולו במעט לתהליך זה של חיפוש הפתרון.

היהודים לא יכולים להתקיים ללא שליחות.