עברית: רינה יוסין פולמכט.

תאריך הגרסה הרוסית הראשונה: 11 ליולי 2016.

תורגם מהגרסה הרוסית המעודכנת לתאריך 13 ליוני 2024, שהורחבה משמעותית בהשוואה לגרסאות הקודמות. בפרט, הוסף בה דיון על המאורעות הפוליטיים של השנים האחרונות, כולל הרפורמה המשפטית.

מבוא: חיפוש אחר הרעיון היהודי הלאומי

במאמר זה אראה כי מהותו של המאבק הפוליטי בישראל הוא מאבק בין כיוונים שונים של התגלגלות הרעיון היהודי הלאומי .

המטרה שלי היא להגיע להבנה של זרמים עמוקים בפוליטיקה הישראלית.

הבנה זו מביאה להערכות ותחזיות פוליטיות מפתיעות.

בפרט, אני מסתכל בצורה פסימית על האפשרות שהרפורמה המשפטית של 2023 תצליח.

זה החלק הראשון של המאמר; בו אתבונן ברעיונות הלאומיים של תנועות פוליטיות עכשוויות ומהעבר הקרוב, הדרושים להבנת הפוליטיקה הנוכחית. בחלק השני אעשה סקירה היסטורית החל מלידת העם.

מאחורי הזהות הלאומית עומד הרעיון הלאומי

זה נכון גם לגבי יהודים וגם לגבי ערבים, אבל אותנו מעניין רק הרעיון הלאומי היהודי.

במאות האחרונות הרעיון הזה נתקל בקשיים.

הרעיון היהודי הלאומי בגלות

בגלות הרעיון היהודי הלאומי היה לשמר את העם והמסורת באמצעות סגירתו בארבע אמות ההלכה. הדבר היה אמור להשיג שתי מטרות:

• לשמש דוגמה מוסרית לעמים כבר עכשיו, בגלות (שליחות פסיבית).
• לשאת את המוסר הזה דרך הגלות כדי לממש את השליחות שלנו לאנושות באחרית הימים (שליחות אקטיבית).

כתוצאה מהרעיונות האלו באו הדרישות:

• הפרדה מהעמים ביניהם היהודים חיו בגלות.
• אוטונומיה משפטית בארצות הגולה שמטרתה לשמור על ההלכה שתקבע את היחסים בתוך הקהילה.

בעיית הרעיון הלאומי במאות האחרונות

עבור חלק ניכר מהעם היהודי הרעיון הלאומי הזה הפסיק להיות מקובל, ולכך מספר סיבות, שאזכיר ביניהן את אלו:

• הקמת מדינות הלאום באירופה יצר צורך לגבש כבר עכשיו רעיון לאומי שיהיה אקטיבי יותר ולא יסתפק בהצגת דוגמה מוסרית לגויים. ללא הרעיון הפעיל ההתבוללות הופכת לאופציה מפתה.
• משבר האמונה והיחסים בין עם ישראל לקב”ה שנגרם הן ע”י השואה והן ע”י התפתחות כללית הביא למשבר גם ביחס לשליחות יהודית עתידית של אחרית הימים.
• הדינמיות של החיים המודרניים מקשה על ההפרדה מעמים אחרים, ואילו אוטונומיה משפטית בארצות הגולה אינה מקובלת על המערכות המשפטיות המודרניות.
• הקמתה של מדינת ישראל והשתתפותם הפעילה של היהודים בחיים המודרניים בכל רחבי העולם דורשים גיבוש של רעיון לאומי אקטיבי. הרעיון הפסיבי כבר לא מהווה מענה בגלל היותו פסיבי.
• ההתבדלות היהודית שמשמעותה ויעודה אינם מובנים, הופכת למעמסה תמוהה ומיותרת.
• התבוללות מהווה פיתרון הגיוני לבעיה הזו, אבל עבור רבים היא לא באה בחשבון.
• רבים מאוד גם לא מוכנים להשלים עם החיים ללא רעיון לאומי, ללא משמעות קיומנו כיהודים.

ציונות סוציאליסטית

המרכיב הראשון של הציונות הסוציאליסטית של תחילת המאה ה-20 הוא המיתוס של היהודי החדש על אדמתו, יהודי חזק ובריא, המהווה ניגוד ליהודי הגלותי, התשוש והחולה.

זה היה תכנית התחדשות של העם היהודי אחרי החיים בגולה שהציונים הסוציאליסטיים מאסו בהם ורצו להתרחק מהם כמה שאפשר.

המרכיב השני והעיקרי הוא שליחות הצדק הסוציאליסטי אותו תישא המדינה היהודית.

זה היה שליחות של עם ישראל המתקיימת בהווה.

שני הרעיונות הללו היו אוטופיים, אבל הפכו את הציונות הסוציאליסטית לאופציה מפתה במשך עשרות שנים, כל עוד היה להם תוכן ומשמעות.

השמאל הישראלי המודרני

הם ירשו את הציונים הסוציאליסטים.

מה קרה לרעיונות של הציונות הסוציאליסטית

לקראת סוף המאה ה-20 שני המרכיבים של הרעיונות שלהם חדלו למשוך לבבות; הדבר לא מפליא, בהתחשב באופיים האוטופי.

המרכיב הראשון, מיתוס האדם החדש הפך לנחלת העבר: דור אחרי דור נולד וגדל, והאדם החדש טרם בא לעולם. למרות השינוי האדיר שעברו ישראלים בהשוואה ליהודי הגולה, דרישת ההתחדשות נשארה.

המרכיב השני – שליחות הצדק הסוציאליסטי, וזה מה שיצא ממנה:

זכויות הפועלים הפכו לזכויות העובדים בעלי המשכורות הגבוהות של החברות הממשלתיות וחברות-מונופוליסטייות (חברת חשמל, מקורות), לזכויות העובדים עם קביעות, לזכות השביתה שלא רבים יעזו להתנגד לה, כי אולי גם אני אצטרך לשבות (אני מתוודה שגם אני השתתפתי בשביתות), לזכויות של עובדים בעלי שכר נמוך שמביאות לכך שעובדים אלו לא מתקבלים כלל לעבודה.

הצדק הסוציאליסטי הפך לצדק חברתי המסתכם בזכות לדרוש מהמדינה לחלק מחדש את רכושם של העשירים יותר.

איני רוצה עכשיו לדון בשאלה, האם הזכויות האלו הן צודקות או לא. אני רוצה רק לומר שאף אלו שתומכים בכל הזכויות הללו לא יכולים לראות אותן כשליחות לאומית של עם ישראל.

את רעיון הצדק הסוציאליסטי החליף החזון לשלום בין העמים: אם איננו מצליחים לכרות ברית שלום עם הערבים, המדינה מאבדת את משמעות קיומה.

(איני רוצה להזכיר כאן את האידאלים של זכויות האדם וטוהר הנשק, כיון שלדעתי השיח של רוב אנשי השמאל בנושא מתנהל כלל לא בתום לב ולמעשה מהוה חלק מהמאבק למען האידאל של הישראליות הערבית-יהודית, עליו אדבר בהמשך, אידיאל הדורש לתמוך במאבקם של הערבים נגד ישראל כדי: א. למנוע את ניצחונה של ישראל עליהם, וב. לקבוע איתם יחסים של ידידות וקרבה אינטימית.)

במקום האידאל של “האדם החדש” שהיה אמור להצליח להתנתק מהגלות המתועבת, בא אידאל חדש של התחדשות: שלילת הזהות היהודית לטובת זהות חדשה, הזהות הישראלית.

אני קורא לאידאל הזה “ישראליות ערבית-יהודית”, על מנת להבדיל בינו לבין הישראליות היהודית נטו, אידאל התאחדות היהודים שעלו מארצות תפוצה שונות והתחברותם לעם ישראל מאוחד.

האידאל הזה, לדעתי, יצא מרעיונותיהם של הכנענים, עליהם אכתוב בחלק השני של המאמר.

כדי ליצור זהות ישראלית כזו, הנבדלת מהזהות היהודית הישנה, זקוקים לעם חדש, עם ישראלי, שנבדל מהעם היהודי הישן. העם הישראלי כולל בתוכו לא רק יהודים, אלא גם ערבים. לכן יש להגיע לשלום עם הערבים – הן בפנים והן בחוץ, כדי להתמזג עם אלו שבפנים ולהנהיג את אלו שבחוץ. (דימוי אוטופי של שלום עם הערבים בראשותה של ישראל ראה בספרו של שמעון פרס מזרח התיכון החדש, 1993, פרקים 12 – 13).

הברית בין יהודים וערבים כאידאל נאורות

יצירת העם הישראלי חשובה מאוד לשמאלנים ככלי להפטר מהנבדלות היהודית שנמאסה עליהם; בכל זאת, הם אינם רואים את יצירת העם החדש הזה כמטרה בפני עצמה אלא כמקור אור ההשכלה, ישועה מהנבדלות הלאומית המיושנת ותפיסות מוקדמות אחרות, שהם מביאים לאנושות.

אפשר לראות את הדבר גם מספרו של שמעון פרס הנ”ל, וגם מהנמקת בית המשפט העליון לביטול חוקים שהתקבלו בכנסת – החוקים מבוטלים עכב אי-התאמתם לאידאלים נאורים.

באופן ספציפי, אידיאל הנאורות של השמאל קרוב לאידיאלים דומים של השמאלנים בכל העולם. הוא כולל את המושגים הבאים:

• שוויון, שמבינים אותו כהגנה על כל החלשים מהחזקים, עם דיכוי של החזקים, כולל חלשים כלכלית, פוליטית, מנקודת מבט של חינוך וכו’;
• חופש, שמבינים אותו כחופש ממה שהם מחשיבים כנחשלות ודעות קדומות, לרבות דעות קדומות דתיות;
• שלום, שמסיגים אותו ע”י ביטול ההבדלים בין אנשים ואומות;
• דמוקרטיה, שמבינים אותה כהתגלמות האידיאלים של החירות (מדיקטטורה פוליטית) ושוויון (אזרחים בניהול החברה).

השמאל רואה קידום האידיאלים הללו כמשימתו בקרב יהודים וערבים בנחשלות המזרח התיכון.

באופן הזה השמאל הישראלי מצטרף לשמאל של מדינות אחרות.

תפקיד יהודי ותפקיד ערבי

בהתאחדות העתידית הזאת בין היהודים והערבים שתוליד את העם הישראלי העתידי, התפקיד הנשי שייך ליהודים והגברי לערבים. אנו רואים זאת מהספרות העברית הישראלית, שבה יש הרבה תיאורים של יחסים רומנטיים בין יהודים לערבים, אך ברוב המקרים אלו הם יחסים בין ערבי ליהודיה ולא בין יהודי לערבייה.

ישראליות ערבית-יהודית בראי הספרות

ברומן החשוב של עמוס עוז מיכאל שלי (1968; על הרומן) הגיבורה רק חולמת על יחסים כאלו, אך הם אינם מתממשים בפועל.

גיבורת הרומן, אישה יהודייה בשם חנה גונן מנסה להיות אישה נשואה ואם ישראלית נורמטיבית, אך לאט-לאט שוקעת בדיכאון ומשתגעת מרוב געגועים לגבר החזק האוטופי. היא לא מוצאת אותו בבעלה האהוב מיכאל, איש חזק, אך לא תואם את הדימוי האוטופי-רומנטי שחנה חולמת עליו.

הדיכאון שלה מתפשט וקובע את אופן הסתכלותה על כל החיים בארץ של שנות ה-1950. מבט זה דומה מאוד למבט של הציונים הסוציאליסטים על החיים הגלותיים של המאה ה-19. ובכל זאת היא לא משתמשת במילה גלותי, כי היא חולמת להפוך לגברת איבון אזולאי (פרק 19) ולדהור בתוך מזחלת בערבת השלג הרוסית בין זאבים, להפליג במשחתת הבריטית דראגון ולשקוע במצולות הים בצוללת נאוטילוס. איבון אזולאי היא ההפך מחנה גונן (פרק 31).

חלומה האחר הוא הדימוי הסקסואלי של זוג תאומים ערבים בשם חליל ועזיז, חברי ילדותה הירושלמית של סוף שנות ה-30 – תחילת ה-40 של המאה ה-20 שבינתיים בגרו ושבהם היתה מאוהבת בגיל 12 (פרק 5). בחלומותיה הם מופיעים ככליל השלמות והיופי, גברים צעירים וחזקים. למרות שדימוייהם מיניים באופן מובהק, ביחסיה הדמיוניים איתם אין מיניות ישירה. בדמיונותיה היא מושלת בהם כמלכה שלהם ובחלומותיה הם מאיימים עליה.

הרומן מסתיים בכך שהאחים – בדמיונותיה של חנה שמאבדת את שפיותה – מפוצצים את מגדל המים כסמל לנוכחות היהודית בארץ, וזה מביא לה שלווה.

חנה רוצה לברוח מהחיים האלו או לחסלם.

המחבר, עמוס עוז, מבין היטב את הסתירות הפנימיות ואופיים האוטופי של דמיונותיה: לפי הבנתה, חולשתם של הגברים מתחילה מסבלנותם וכניעתם לקפריזות של הנשים.

חנה משבחת רצון גברי חזק (פרק 40). גברים חזקים במובן זה לא היו נכנעים לרצונה, ואם היתה נתונה בידיהם של חליל ועזיז האמיתיים, בניו של ראחיד שחאדה, ערבי משכיל, עם זרים היה מתהלך כאילו הוא מלצר (פרק 2), הם לא היו רואים בעין יפה את מחלותיה הפסיכוסומאטיות, במקרה הטוב.

היא בעצמה מבינה את זה באופן אינטואיטיבי, ואם בדמיונותיה היא פוקדת עליהם, הרי שבחלומותיה הם מאיימים עליה.

כפי שאני מבין את הרומן, עמוס עוז רואה את ההתרסקות של אידאל “האדם החדש” ואידאל יצירת “חיים חדשים ורעננים” במדינה היהודית החדשה. החיים אכן התחדשו, אבל ההתבדלות היהודית, שעוז לא רואה בה כל משמעות, נשארה בעינה וזה הביא לכך שהחיים נשארו רדודים וטחובים, כמו החיים המאוסים של העיירה היהודית במאה ה-19. חנה גונן מרחיקה לכת עוד יותר: היא בכלל לא אוהבת להיות בין יהודים, נראה לה שבערבה הרוסית מאחורי גבו של עגלון רוסי או על גבי משחתת בריטית היא תרגיש טוב יותר. היא פשוט לא אוהבת להיות בין היהודים.

עמוס עוז של שנות ה-60 לא מביא כל תוכנית מוצא מציאותית מן המשבר הזה. התקווה היחידה, גם אם אוטופית, היא עירוי הכוח הערבי לדם היהודי.

לא במקרה גיבורת הרומן, שדרכה עמוס עוז מנסח את המשבר שלו, היא אישה. היא מופרית מבעלה מיכאל, החלש בעיניה, וגם בנם יאיר לא תואם את חלומה האוטופי-רומנטי, למרות שבפועל הוא ילד חזק. עבור עמוס עוז של שנות ה-60, זרע ערבי של חליל ועזיז בשביל אישה יהודיה, זרע שייצור עם ישראלי חדש, נשאר בגדר אוטופיה.

עבור סופרים עבריים מתקופה מאוחרת יותר הזרע הערבי הופך למציאות.

כך ברומן של א.ב. יהושע המאהב (1977; על הרומן) הגיבור מפטר את הפועל הערבי בן ה-16, על שניהל רומן עם בתו בת ה-15, וברור כי המחבר רואה את הסיבה לדבר בדעות הקדומות של הגיבור, עליהם אינו מצליח להתגבר, למרות שהגיבור בעצמו רואה את כל מעלותיו של הנער הערבי. הבת משוחררת מהדעות הקדומות האלו ובעצמה מציעה לנער הערבי להיות למאהב שלה.

הקושי העיקרי של התוכנית הזאת הוא הניסיון לבנות יחסים בין יהודים לערבים לפי הדגם של היחסים בין אישה יהודייה, גיבורת הבדיחות היהודיות הגלותיות, לבעלה השפוט. עמוס עוז מבין היטב את הקושי הזה.

אינני טוען כי שני הרומנים שהזכרתי מייצגים את כלל הספרות העברית המודרנית. העמדות של שני הרומנים האלו שתיארתי, הן עמדות קיצוניות. ישנם סופרים רבים אחרים שלא דוגלים עמדות הללו. בקשר לזה אפשר להזכיר את מאיר שלו ודוד גרוסמן.

ובכל זאת, לעניות דעתי, בעוד שרומנים אחרים, כולל אלו של מאיר שלו ודוד גרוסמן, מנסים להבין ולתאר את החיים הישראליים, עמוס עוז, א.ב. יהושע וחבריהם, בנוסף לזאת, שואפים לשנות את המציאות וגם מצליחים בכך. הצלחתם מתבטאת בעובדה כי רעיון היחסים הרומנטיים בין היהודים לערבים אט-אט נתפס כיותר ויותר מתקבל על הדעת.

ישראליות הערבית-יהודית כאידאל גלוי נשארת שולית

אינני טוען כי רוב השמאל הישראלי תומך בישראליות הערבית-יהודית.

אכן, אני חושב כי יתכן שרוב אנשי השמאל לא יתמכו בתוכנית להחליף עם יהודי בעם ישראלי החדש דרך נישואים מעורבים בין יהודים לערבים. כנראה בפועל רוב השמאל לא יהיה מוכן להחליף מדינה יהודית ב”מדינת כל אזרחיה”. אפשר להסיק זאת מכך שתעמולת השמאל, כולל זו של “מרצ”, המפלגה השמאלנית ביותר, דורשת נסיגה משטחי היו”ש בטענה שסיפוח שטחים אלו יחייב להעניק לתושביה הערביים אזרחות ישראלית, וזה יהפוך את ישראל ל”מדינת כל אזרחיה”. (אינני מתכוון כאן ועכשיו לדון בטענה הזו לגופה, הבאתי אותה רק כדי לחזק את טענתי כי יתכן ורוב השמאל הישראלי לא בהכרח תומך ברעיון להפוך את ישראל ל”מדינת כל אזרחיה”).

יתר על כן, נראה לי כי רבים ממי שתומכים ומקדמים את הישראליות הערבית-יהודית, עושים זאת לא בגלל הדם הערבי החזק אלא כי הם רוצים לברוח מההתבדלות היהודית השנואה עליהם.

כעת מי שבאמת דוגל ביצירת עם ישראלי ע”י נישואים מעורבים בין יהודים וערבים הם כותבי רומנים ופעילות פוליטיות קיצוניות המנהלות יחסים רומנטיים עם מחבלים ערביים; במשך 10-15 השנים האחרונות גם התופעות האלה הפכו להיות נחלת העבר.

מדינת כל אזרחיה

הססמה “מדינת כל אזרחיה”, כלומר מדינה השייכת ליהודים וערבים כאחד, מנוגדת לרעיון “המדינה היהודית”, ולכן מהווה ביטוי לאידאל הישראליות הערבית-יהודית.

ססמה זו אינה נשמעת כל-כך הזויה כמו הרעיון של הישראליות הערבית-יהודית.

רעיון זה, בניגוד לרעיון המדינה היהודית, פירושו, בין השאר, כור היתוך עבור כל אזרחי המדינה, היהודים והלא-יהודים. בתוך כור ההיתוך לא תהיה דרך למנוע נישואים מעורבים בין יהודים לגויים והצלחה של כור ההיתוך תתבטא ביצירת עם מעורב חדש, כדוגמת העם האמריקאי.

פירוש הדבר שרעיון “מדינת כל אזרחיה” היא רק כותרת תעמולתית עבור הישראליות הערבית-יהודית, כמו גם עבור סוגי ישראליות אנטי יהודיים אחרים. דוגמה נוספת לישראליות אנטי יהודית אחרת היא מאבק נגד גירוש מהגרים בלתי-חוקיים, שמטילים אימה על תושבי הערים היהודיות שבהן הם מתיישבים. ברור כי מטרת המאבק הזה היא קליטת המהגרים הבלתי חוקיים בתוך האוכלוסייה היהודית, נישואי תערובת איתם וכתוצאה טשטוש אופייה היהודי של המדינה.

רבים מתומכי הרעיון של “מדינת כל אזרחיה” לא חושבים על התוצאות שלה שתארתי פה; כל מה שהם רוצים להשיג, זה יחס שווה לכל בני אדם (בניגוד להתנשאות מעל הגוים האופיינית ליהדות הגולה), והם מקווים לחיות ליד ערבים ואריטריים בלי להתערבב אתם.

מי שמקדם את הרעיון של “מדינת כל אזרחיה” הם ארגונים להגנת זכויות המיעוטים הלא יהודיים (ערבים ואחרים), בית המשפט העליון וכן הפרקליטות העומדת לימינם של ארגונים אלו. בית המשפט העליון מקדם את הרעיון בדרכים של אקטיביזם שיפוטי נגד רצון רוב האוכלוסייה והמחוקקים.

מפלגות השמאל וכמוהן מפלגות מרכז רבות ובעבר גם חלק מחברי הכנסת ממפלגות הימין תומכים באקטיביזם השיפוטי של בית המשפט העליון במעטה תמיכה ב”שלטון החוק”. תמיכה כזאת היא למעשה תמיכה ברעיון “מדינת כל אזרחיה” ובתווך ארוך גם בישראליות יהודית-ערבית.

וכך אנו עדים כי השמאל מקדם את רעיון הישראליות היהודית-ערבית באופן סמוי, דרך ספרות ו”שלטון החוק”, כיון שכעת אין אפשרות להציע את הרעיון לציבור הרחב באופן גלוי.

הזזת חלון אוברטון

פעם כמעט אף אחד בכל הקשת הפוליטית של ישראל לא היה מוכן אפילו לשקול את הרעיון להכיר באש”ף ולנהל איתו שיחות כלשהן. קבוצה קטנה של נלהבים קידמה את הרעיון ולאט-לאט הפכה אותו לאפשרי, אבל לא מקובל, אחר כך לשנוי במחלוקת, לנחלת השמאל בלבד ולבסוף גם יישמה אותו הלכה למעשה.

במילים אחרות, קבוצת הפעילים האלה יישמה את הרעיון דרך הזזת חלון אוברטון.

כאן תיארתי את הניסיונות לחזור על אותו התהליך ביחס לרעיון הישראליות הערבית-יהודית.

ההסכמים עם איחוד האמירויות הערביות ועם בחריין נוגדים את הישראליות הערבית-יהודית

ההסכמים האלו נחתמו באוגוסט 2020.

ישראל מופיע בהם כמדינה יהודית, ללא כל ניסיונות איחוד עם ערבים. למרות שבהקשר להסכמים ישראל נענתה לדרישה להקפיא את החלת הריבונות על חלק מיהודה ושומרון, מדובר על הקפאה בלבד ולא על ביטול הריבונות, וגם זו אינו מהווה חלק מההסכמים, אלא התחייבות נפרדת של ישראל. בנוסף לזה, אין הכרזה פומבית על תקופת ההקפאה.

כך ההסכמים האלו פוגעים בישראליות הערבית-יהודית. זה מסביר את התגובה הראשונה הקרה של השמאל הישראלי להסכמים (בנוסף לכך שההסכמים האלו הושגו על ידי אויביהם הפוליטי).

משבר השמאל: הישראליות הערבית-יהודית נשארת אידיאל בלתי מושג

מאז שעמוס עוז וא.ב. יהושע כתבו את הרומנים הנ”ל, שבהן האידיאל הזה הופיע, חלפו כ-50 שנה, אבל האידיאל הזה לא התקרב מדי. עבור השמאל, האלטרנטיבה היא או ההתבדלות היהודית השנואה, או ירידה מן הארץ והתבוללות. זה יוצר אצלם תחושה של משבר עמוק שמסכן את עצם הקיום היהודי שלהם: ההתבדלות היא שנואה, ירידה והתבוללות אינם מקובלים על צעירים בעלי הזדהות יהודית, ולדור המבוגר לעתים קרובות אין לאן לרדת.

משבר השמאל: מבוי סתום

נראה לי כי השמאל הקיצוני כבר מרגישים כי מצד אחד, השלום עם הערבים, אם יהיה, יהיה מבוסס על ההתבדלות היהודית שהם אינם רואים בה משמעות ושונאים אותה (ולא יהיה מבוסס על איחוד עם הערבים המקומיים), ומצד שני, עם חדש לא נוצר בגלל הרדיקליזציה של ערביי יהודה, שומרון ואפילו בתוך הקו הירוק.

יש ביניהם כאלו שמוותרים על האידאלים של שלום והתאחדות עם הערביים, כי האידאלים האלה אינם ברי השג, ומנסים להעביר את מסורת ישראל הישנה, הרדודה והטחובה (כפי שהם רואים אותה), לעבר, ליצור עם ישראל מנותק מהמסורת שלו, למרות שהעם הזה נעשה ריק. כך אני מבין את הפרעות והביטולים של תפילות יום כיפור לציבור החילוני ב-2023, ואיומים לגרש דתיים מתל אביב שנשמעו במשך מערכת הבחירות המקומיות לפני מלחמת 2023.

יש לי רושם כי אז השמאל הרגישו את הכישלון של כל הנסיונות ליצור אידאלים לאומיים חדשים ומודרניים, שיתנו משמעות צחה לקיומם כיהודים, והרגישו את עצמם עם גב לקיר, מוכנים למלחמת אזרחים (המילים גופות בירקון נשמעו) כדי להגן על הניסיונות האחרונים שלהם ליצור משמעות לקיומם, נגד ניסיונות הימין להחזירם להתבדלות היהודית השנואה עליהם.

השמאל הישראלי עכשיו

כיום מפלגות השמאל המסורתיות, עבודה ומרצ, נמצאות על סף אחוז החסימה, על גבול הישרדות פוליטית. מפלגות המרכז הן אלו שמקדמות באופן מובלע את הרעיונות של הישראליות הערבית-יהודית.

לדעתי זה קשור בכך שהיום קשה לקדם באופן ישיר רעיונות לאומיים שמאלניים ומפלגות המרכז עושות זאת בדרכים סמויות.

הישראליות הערבית-יהודית היא ניסיון לפתור את בעיית הרעיון הלאומי

לאחר שהאידאלים של הציונות הסוציאליסטית מתחילת המאה ה-20 הפכו לנחלת העבר, מחנה השמאל חש בעצמו כי כעת אין לקיומינו משמעות אחרת מעבר להישרדות וכי החיים ללא מטרת העל הם רדודים ומעופשים. אפוא, לא נותרה להם תיקווה להעניק לקיומינו משמעות, אלא להחליף את הזהות הישנה חסרת התוכן בזהות חדשה כלשהי, אותה הם מנסים ליצור (אמנם ללא הצלחה).

מפלגות הימין העכשוויות: הליכוד וישראל ביתנו

המפלגות האלו צמחו מהתנועה הרביזיוניסטית של ז’בוטינסקי אשר העלה את הרעיון של הדגל האחד, החד-נס, ששלל את הסוציאליזם ומלחמת המעמדות לטובת אחדות ישראל.

מטרתו היתה להציל את עם ישראל, לא היתה לו שום שליחות אחרת ליהודים. ראה על זה ביתר פירוט בחלק השני של המאמר.

בעקבות ז’בוטינסקי המפלגות האלה ראו את השליחות היהודית כפונה אך ורק כלפי היהודים עצמם.

היסודות האידיאולוגיים של המפלגות האלו הולכים ומיטשטשים, הן פועלות יותר ויותר בהתאם לאידיאולוגיה של מפלגות השמאל ולא מתעסקות כלל בשאלה מה היא השליחות היהודית.

פנייה של מפלגת ישראל ביתנו לכיוון רטוריקה ומדיניות אנטי-דתית, שארעה לאחרונה, מביעה את הגרסה הרוסית של הסתפקות בעצם קיום היהודי: אין משמעות במסורת היהודית ולא קיימת שום שליחות יהודית. רק דרך חיים של יהודים מתבוללים מרוסיה ומארצות אחרות היא בעלת משמעות. אפשר לסבול את הדת היהודית רק כל עוד איננה מפריעה. (ללא ספק התפנית הזו נובעת משיקולים אופורטוניסטיים, אחרת לא היתה לה כל משמעות.)

המפלגות הדתיות העכשוויות: מפדל/הבית היהודי, רשימת הציונות הדתית, ש”ס, ומפלגות חרדיות אשכנזיות

לכל אחת מהמפלגות האלו יש רעיון לאומי, למרות שבאופן ברור אינו נהגה אצל אף אחת מהמפלגות. הרעיונות הלאומיים האלו מהווים שילובים שונים ומגוונים של הרעיונות הלאומיים עליהם דיברתי לפני כן:

• הרעיון היהודי הלאומי בגלות.
• רעיון ההסתפקות בקיום עצמי של ז’בוטינסקי. המפלגות החרדיות מצטרפות לרעיון זה בהכרזתן כי יהודים חרדיים מגנים על כלל ישראל בתפילותיהם ובלימוד התורה. (עצם הרעיון שתפילות ולימוד תורה מגנים על עם ישראל קיים וידוע מזמן, אבל כאן רעיון זה מקבל היבט של הכרזה על השתתפות ציבור החרדים במאבק המשותף של עם ישראל. לכן ההכרזה הזו הינה בגדר רעיון לאומי.)
• אידאל של שלום בין העמים.

הרעיון היהודי הלאומי בגלות נגד חיים לאומיים

מימוש עקרונות הרעיון היהודי הלאומי בגלות בישראל המודרנית מדגיש את ההיבטים האינדיבידואליים של היהדות – ארבע אמות של הלכה – ומקדם אותם בניגוד להיבטים הלאומיים.

בפועל הדבר בא לידי ביטוי בחומרות בהלכה, המובילות להפרדה מקבוצות פחות דתיות בחברה.

דוגמה אחת היא הפרדת המינים בחיים ציבוריים, שקבוצות דתיות כופות במצבים שבהם הן מצליחות לשלוט.

למשל, בערים שבהן היו בריכות עם שעות שחיה מעורבות לגברים ולנשים, משיגים ביטול שעות כאלה.

כך גם באירועים חברתיים: הם דורשים חלוקה בין גברים לנשים.

הם מנסים להפריד בין גברים לנשים באוטובוסים ציבוריים (גברים מקדימה ונשים מאחורה).

היפרדות מהציבור הפחות דתי היא המטרה הבלתי מוצהרת של החומרות כאלה, ולכן אף אחד לא מנסה למצוא פשרה.

כתוצאה מכך, לציבור הפחות דתי נעשה לא נעים לגור בערים כאלה ולנסוע באוטובוסים כאלה.

החילונים מנסים להגיב בחוקים האוסרים על הפרדת המינים בחיים הציבוריים, לרבות בערים עם אוכלוסיה דתית בלבד ובאוטובוסים הנוסעים בין הערים הללו.

נושאי כשרות הם דוגמה נוספת: החמרה מובילה להיפרדות מחברה פחות דתית שאינה מתנגדת לשמירת כשרות.

מבחינה פוליטית, זה נוגע לא רק למפלגות החרדיות, אלא, באופן חלקי, גם למפלגות רשימת הציונות הדתית, המייצגות את חוגי החרד”ל; זה מוביל לכך שחלק מהציבור הדתי-לאומי אינו מקבל גישה זו ומצביע למפלגות שמאל-מרכז.

נפתלי בנט ואיילת שקד

נפתלי בנט ואיילת שקד, שתחילה עמדו בראש מפלגת הבית היהודי ואחר כך עזבו אותה והקימו מפלגה חדשה, הימין החדש, נעים בין עמדה של מרכז שמביאה לאיבוד קולות הבוחרים, לבין העמדה של ימין דתי שמחזירה להם קולות. הם לא מנסחים ישירות את הרעיון הלאומי ומאחורי הרטוריקה שלהם ניצבים אותם הרעיונות.

הניסיונות שלהם לתפוס את עמדת המרכז הם טענה להנהגה לאומית. לדעתי, הטענה הזאת שלהם מבוססת על תחושה שההנהגה הלאומית חייבת לעבור אליהם, למחנה הדתי-לאומי, כי לדעתם מחנה השמאל הגיע למבוי הסתום ועזב את הציונות. חוסר ההצלחה שלהם בהנהגה הלאומית נובע מכך שההנהגה הלאומית דורשת הבנה של משמעות קיומנו הלאומי שתהיה מקובלת על כולם.

מפלגות מרכז ישראליות

מידי פעם קמות מפלגות כאלה, המנסות ליצור פשרה בין עמדות של הימין והשמאל מבלי להתעסק בשאלת הרעיון הלאומי. הבוחרים תחילה מתלהבים מרעיון הפשרה, אבל אחר כך מבינים שלפשרה ללא התשובה על השאלה לשם מה? אין משמעות. זה לוקח קדנציה או שתיים של הכנסת.

יתכן שסיבה נוספת לכך שהבוחרים מצביעים למפלגות מסוג זה, מעבר לפשרה בין ימין ושמאל, היא חוסר רצון בלתי מודע להצביע בעד מפלגות שמקדמות את הרעיונות הלאומיים שהבוחרים רואים כמיושנים.

מאבק בין הרעיונות הלאומיים

השמאל לא מקבל את הרעיונות הלאומיים של הימין כי השמאל דורשים משמעות פעילה בהווה לקיומינו כיהודים עם שליחות לאנושות, ורואים את המשמעות הדתית כמיושנת ומאוסה. לגבי חוסר המשמעות של יורשי ז’בוטינסקי, הם משווים אותה לנאציזם כי רואים את הצורך להלחם באויבים שלנו כהתנשאות עליהם ללא הצדקה, ולכן גזענות.

הימין אינו מתנגד לרעיונות הלאומיים של השמאל וזה בגלל סיבות עקרוניות שקשורות לרעיונות הלאומיים שלהם:

• ליורשי ז’בוטינסקי אין משמעות יהודית פרט מקיום העם, וזה לא מתנגד לשום משמעות אחרת בעלת תוכן.
• המשמעות של הימין הדתי היא המשמעות הלאומית של קהילות הגולה; היא יודעת להתמודד עם משמעויות לאומיות של העמים שיהודים גרו בתוכם, והשמאל דומים לשלטון זר בעיני אוחזי המשמעות הזאת.

בימין מתנגדים לרעיונות הלאומיים של השמאל רק בגלל המשבר הפנימי של הרעיונות האלה: נסיונות כריתת שלום והתאחדות עם הערבים המקומיים, בעיני הימין, מביאות לאובדן חיים רבים ולהרס הדרגתי של המדינה.

דחיית גרסאות מיושנות של הרעיון הלאומי כגורם לבלגן פוליטי

הרעיון היהודי הלאומי בגלות דורש הפרדה מהפחות דתיים (ראה עוד על כך בסעיף על מפלגות דתיות עכשוויות לעיל), והפרדה זו מנוגדת לרעיון בניית מדינה יהודית.

ההסתפקות ​​העצמית של ז’בוטינסקי מחייבת התנגדות פנימית לערבים; עבור רבים, התנגדות כזו אינה מקובלת ואף קשורה לפשיזם, למרות העימות הלאומי הקיים עם הערבים, המתבטא באלימות מזוינת. חסרה שליחות יהודית עכשיו, ובלעדיה מגעיל להיות עם סגולה.

הקשיים הללו מביאים ליציאה של מצביעים ממפלגות מסורתיות, דתיות וימניות, אך אין מפלגות אחרות שפותרות את הבעיות הנ”ל לשביעות רצונם הבוחרים. זה מוביל להופעת מפלגות מרכז, ראו לעיל עליהן, ולאי יציבות פוליטית.

המשבר הפוליטי של 2019 – 2022

הבחירות המשולשות 2019-2020

המשבר הזה, שכנראה לא היה כדוגמתו בהיסטוריה העולמית, התבטא בכך שהבחירות לכנסת חזרו שלוש פעמים ברציפות, כיון שאחרי שני הסבבים הראשונים אף אחד לא הצליח להרכיב ממשלה.

במרכז המשבר הזה עמדה אישיותו של בנימין (ביבי) נתניהו, ראש מפלגת הליכוד ומחנה הימין.

בנימין נתניהו נמצא תחת חקירה משנת 2017 באשמות שחיתות שקשה לי להתייחס אליהם ברצינות; מידע על מהלך החקירות פורסם באופן קבוע ורשמי על ידי המשטרה והפרקליטות.

הוקמה מפלגת שמאל–מרכז בשם כחול לבן שהרעיון המאחד שלה היה ניצחון על נתניהו. המפלגה התחייבה לא להיכנס לממשלה עם הליכוד, כל עוד נתניהו עומד בראשה. היא הפכה למפלגת השמאל הגדולה והתחרתה עם ליכוד על כמות המנדטים.

בגלל ההאשמות נגד נתניהו מפלגות השמאל ומפלגת ישראל ביתנו סירבו להיכנס לממשלה עם הליכוד, אפילו כאשר ההאשמות היו עדיין בשלבי החקירה; כתב האישום הוגש רק ב – 2020 לפני הבחירות האחרונות.

המפלגות האלו דרשו שהליכוד יחליף את נתניהו שהם ראו כמושחת על בסיס הודעות על מהלך החקירה, אבל הליכוד סירב ועמד איתן לצידו של נתניהו בטענה שהוא חף מפשע. בגלל הדרישה הזו, וכן דרישות אחרות של ישראל ביתנו, אי-אפשר היה להרכיב ממשלה.

בעיני השמאל וגם חלק מהימין היה מובן מאיליו שנתניהו לא יכול להיות מנהיג. אני הצלחתי להבין מדבריהם רק שתי טענות שראיתי בהן הגיון:

1. אשמתו של נתניהו בשחיתות על בסיס הודעות על מהלך החקירה ובסוף על בסיס כתב האישום.
2. הוא החזיק בתפקיד ראש הממשלה במשך זמן רב מדי – נמאס!

(יש לי ביקורת כלפי נתניהו ואיני מרוצה מהרבה מהחלטותיו, אבל כרגע אני רואה בו את הטוב מבין הפוליטיקאים הקיימים, טוב וחזק בהרבה מכל מתחריו האפשריים.)

אחדות הדעות של השמאלנים לגבי שלילת נתניהו נבעה במידה רבה בקמפיין נגדו שהתנהל בכלי התקשורת; אך זה לא מבטל את השאלה מה היה הגורם לקמפיין זה – מדוע דמותו של בנימין נתניהו הייתה כה חשובה לשמאל שארגן את הקמפיין הזה, שהיו מוכנים לשלם עליו במשבר המדיני.

יש לי שתי תשובות לשאלה הזו. הנה הראשונה, והשניה ראה להלן, על סתירת השלטון בישראל

נתניהו עצר את הישראליות הערבית-יהודית

במהלך שלטונו של נתניהו מאז שנת 2009 השאלה הפלסטינית – הדנה ביחסים עם ערביי יהודה ושומרון – כמעט ירדה מסדר היום המדיני של ישראל.

נתניהו הצליח לעמוד מול הממשל של נשיא אובמה, שם היתה, למשל, סמנתה פאוור, שדרשה הקמת מדינה פלסטינאית בעזרת כוח צבאי של ארה”ב. נתניהו הצליח להפריד בין האיום האיראני, שהתחזק עם בואו של אובמה, ליחסים עם הרשות הפלסטינית.

נתניהו הצליח לא לפספס את האפשרויות שפתחה הנשיאות של טראמפ והתוצאה היתה הפסקה מלאה של משא ומתן עם הרשות הפלסטינית.

בקיצור, במהלך שלטון נתניהו הישראליות הערבית-יהודית הפסיקה להתקדם במישור המדיני. כעת הקו הדומיננטי בפוליטיקה הישראלית הוא העדר שליחות לאומית על פי ז’בוטינסקי.

לדעתי התופעה הזאת נבעה במידה רבה מנסיבות חיצוניות: תחילה אובמה העצים את האיום האיראני, שהופנה לא רק כלפי ישראל, אלא גם כלפי המדינות הערביות, אחר כך טראמפ תמך בישראל מול הפלסטינים והפך אותה לבת ברית רצויה עבור הערבים מול איראן. בהקשר הזה המדינות הערביות בחרו בישראל והעדיפו אותה על הרשות הפלסטינית שדרשה להחרימה. נתניהו לא יצר את האפשרויות האלו, אך גם לא פספס את רובן.

עד עכשיו הישראליות הערבית-יהודית קודמה במישור המדיני על ידי איום ערבי ישר על חיי היומיום של ישראל ועל עצם קיומה: לפי האידיאולוגיה המוכרזת של השמאל, ישראל זקוקה לשלום ואיחוד עם הערבים הקרובים אליה כדי להתקיים ולחיות בשלווה.

כנראה השמאל מרגיש שנתניהו מושך את ישראל להתבדלות היהודית השנואה עליהם.

יתכן שהם מקווים שאם מישהו אחר יעמוד בראשה של הליכוד, הם יצליחו יותר בקידום הישראליות הערבית-יהודית; אני מותיר לקורא להשלים את הפרטים כל אחד על פי דרכו – הימנים והשמאלנים.

המשך: השנים 2021-22

אחרי סבב הבחירות השלישי במרץ 2020, הצליחו בנימין נתניהו ובנימין גנץ להרכיב ממשלה שבראשה היו צריכים לעמוד בתורות.

הממשלה הזאת החזיקה חצי שנה ובמרץ 2021 שוב התקיימו בחירות.

בעקבותיהן קמה ממשלה בראשותו של נפתלי בנט (ראה עליו לעיל בפרק על מפלגות דתיות עכשוויות) ואיש המרכז-שמאל יאיר לפיד (ראה לעיל בפרק על מפלגות מרכז); הם היו אמורים להיות ראשי ממשלה בתורות.

הממשלה הזאת כללה את מפלגת תקווה חדשה, בראשותו של גדעון סער שפרש מהליכוד.

אם המפלגה הזאת לא היתה פורשת מהליכוד, יחד עם המפלגות הדתיות היה לו רוב מוצק. הפירוק התקיים מיד אחרי פרסום סקרים שלפיהם היה לליכוד ולדתיים רוב מוצק.

הממשלה שקמה אז נשענה על מפלגות השמאל ואחת מהמפלגות הערביות. לשתי המפלגות הימניות הקטנות – “ימינה” של נפתלי בנט ו”תקוה חדשה” של גדעון סער לא היה בה משקל גדול (למרות שראש הממשלה הראשון היה מאחת מהן) והמדיניות של הממשלה הזאת הייתה ברובה שמאלנית.

וכך מדיניות השמאל הזאת התאפשרה במידה רבה הודות לפעולתן של שתי המפלגות הללו, בעלי ריטוריקה ובוחרים ימניים.

הסיבות שבגללן הבוחרים הביאו לשלטון את המפלגות הללו, שהמדיניות שלהן היתה שונה לגמרי מזאת שציפו מהן הבוחרים, מעוררות עניין.

אכן המפלגות האלו הבטיחו לנהל מדיניות שונה לחלוטין מזו שניהלו בפועל, ובוחרים רבים, כנראה, החליטו כי רימו אותם, והמפלגות הללו כבר לא קיימות.

בעיני זה לא מסביר את המתרחש באופן מלא, כיון שלבוחרים היו סיבות להצביע למפלגות האלו, למרות שהיה ספק באמינות הבטחותיהן. את הסיבות האלה חשוב להבין.

אחת מהן – התעמולה נגד נתניהו.

סיבה אחרת היא חוסר רצון סמוי להצביע בעד גרסאות מיושנות של הרעיון הלאומי, המתקשרות לליכוד ולמפלגות הדתיות. יתכן שזה מסביר בחלקה את ההצלחה של התעמולה נגד נתניהו.

הממשלה הזאת שרדה במשך כשנה והבחירות הבאות התקיימו בנובמבר 2022.

ערביי ישראל

חבר כנסת ערבי אמר למשה פייגלין שאיתו, הטוען לעמו זכויות על הארץ כולה, מנהר הפרת ועד לנילוס, הוא, כערבי יכול להסתדר, אבל לא עם הציונים, כי הציונים הם בסך הכל קולוניאליסטים, כופרים, לבנים שבאו מאירופה וכפו עצמם עלינו. (ההודעה המופלאה הזאת היתה אחד המניעים לכתיבת המאמר שלפניכם).

מכל הנאמר כאן על האידאולוגיה של הישראליות הערבית-יהודית, תגובת הערבים הזאת נראית ברורה ומובנת.

ערבים דוחים את הישראליות הערבית-יהודית, שהם מכנים ציונות, כיון שרואים בה ניסיון לשלול את זהותם, בעוד שניסיונות להשתמש בזרע שלהם מביאים לכך שהנשים שמנסות לעשות כן ובאופן הדרגתי גם מדינת ישראל כולה, מוצאים את עצמם תחת שליטתם.

שלטון וחיים דורשים משמעות

חיים דורשים משמעות: מחירה של ישראליות ערבית-יהודית

תמיכה בערבים הנלחמים במדינת ישראל, עולה בחיי אדם.

זה כולל את הסכמי אוסלו והסכמי ההמשך שלהם. כתוצאת ההסכמים האלה, אש”ף – ארגון שחרור פלסטין (מהיהודים) – קיבל נשק והחזיר את החיילים שלו מתוניסיה. ערביי יש”ע, שעד אז חיו תחת שלטון יהודי, מצאו את עצמם מעודדים ומוכרחים להילחם ביהודים. מספר פעולות איבה נגד יהודים גבר באופן דרמטי לאחר כריתת ההסכמים הללו.

זה כולל הוראות פתיחת האש ולחימה במחבלים; ההוראות האלה תומכים באויב ועולים בחיי חיילינו. דוגמה אחת מני רבים, היא נפילתו של בראל הדריה שמואלי. במקום ניצחון משכנע, אנחנו ממשיכים בתיקו שופך דמים, כי המטרה האמיתית שלנו היא איחוד עם האויב.

במילים אחרות, החיילים שלנו שנהרגים בקרבות נגד האויב הערבי והאזרחים קורבנות הפיגועים מתים לא למען קיומה של מדינתנו אלא למען הישראליות הערבית-יהודית – הניסיון ליצור עם ישראלי מיהודים וערבים.

התמיכה בערבים הנלחמים נגד מדינת ישראל עולה כסף: הערכות בנות 10 שנים מפוזרות מ-450 מליארד שקל ב-2013 ל-933 מליארד ב-2014. כעת הכמות כנראה עלתה על טריליון שקל.(לשם ההשוואה התקציב הממשלתי של ישראל לשנת 2022 עמד על קרוב ל-452 מליארד שקלים.)

שלטון דורש משמעות, ועל הרפורמה המשפטית

המושגים האלו, שלטון ומשמעות, לא נראים קשורים: השלטון נובע מכוח, ומשמעות היא משהו חולף, שאין לו שום קשר לכוח.

זה בכלל לא ככה: השלטון בלתי אפשרי ללא משמעות.

אם קבוצה אחת נלחמת על רעיון, והשנייה – על ההישרדות שלה, אז הראשונה מנצחת.

הסיבה לכך היא שחברי הקבוצה הראשונה מוכנים לסכן את עצמם למען הרעיון, בעוד שחברי הקבוצה השניה נלחמים למען הישרדותם ולכן אינם מוכנים לסכן את עצמם – כי הסכון הזה מנוגד לעצם המשמעות של המאבק שלהם, הישרדות. (אתם תגידו שהם יהיו מוכנים לסכן את עצמם כדי להציל חברים אחרים בקבוצה אבל זה אפשרי רק כאשר הם רואים משמעות בקיום הקבוצה כולה. ויתברר שמשמעות זו מתחרה עם המשמעות של הקבוצה הראשונה, והחזקה מבין המשמעויות תנצח.)

אני מדבר כאן על מצב שבו חברי הקבוצה הראשונה אינם מוכנים לשום פשרות עם הקבוצה השנייה ומוכנים להשיג את מטרותיהם בכל האמצעים הקיימים, כולל אלימות.

כאן נוכל להיזכר בפסיכולוג המפורסם ויקטור פרנקל, אשר בספרו האדם מחפש משמעות טוען שכדי לשרוד, אדם זקוק למשמעות חיים שאינה מצטמצמת לקיומו. הוא הגיע למסקנה זו בהיותו במחנה השמדה נאצי והצליח לשרוד. (כותרת המאמר הזה יהודים מחפשים משמעות היא רמז לכותרת ספרו.)

כך גם לגבי קבוצות ועמים: הם זקוקים למשמעות כדי לשרוד.

לכן אם קבוצה אחת נלחמת למען רעיון והקבוצה השניה למען ההישרדות המשותפת של שתי הקבוצות, אז לקבוצה השנייה אין סיכוי, מכיון שהראשונה יכולה להתיחס לשנייה כעויינת, והשנייה לראשונה לא, כי הם – הקבוצה השנייה – נאבקת על ההישרדות המשותפת שלהם!

הדוגמה היא היחסים בין השמאל והימין בישראל:

• עבור השמאל לקיום היהדות היתה משמעות מכוונת אל מחוץ לעם היהודי.
• המשמעות היחידה שהיתה ליורשיו הימניים של ז’בוטינסקי היא ההישרדות של עם ישראל.
• עבור הדתיים שהולכים בעקבות הרעיון היהודי הלאומי בגלות, המשמעות היא בשמירת עם ישראל למשימתו העתידית. רובם כללו בעם ישראל גם את היהודים החילוניים ולא רצו לראות בהם אויבים. אלו שהיו מוכנים לראות בחילונים את האויבים שלהם, ראו גם במדינה את האוייב שלהם, ולא השתתפו בחיים הפוליטיים.

זה מסביר את העובדה שהימין לא השיג כוח אמיתי גם כשניצח בבחירות: השמאל שמר על השילטון באמצעות הבירוקרטיה – deep state – ומערכת המשפט, שכן הימין, החל ממנחם בגין, שעלה לשלטון ב-1977 לא תפסו אותם כאויבים ולא ניסו לשלול מהם השפעה על המערכת המדינית.

וכן בהגיע לעימות ישיר, הקבוצה השנייה לא תהיה מוכנה לסכן לא את עצמה ולא את יריביה, והראשונה תסכן את כולם.

זה מסביר את ניצחונו של השמאל – בן גוריון, על הימין – ממשיכיו של ז’בוטינסקי בזמן הקמת מדינת ישראל: השמאל ירו (ראה סיפור אלטלנה), הימין – בגין – לא הגיבו, ובסירובם להשתתף במלחמת אזרחים נכנעו בה. (אני לא דן כעת בנכונות המעשים של בגין או בן גוריון, אלא רק מנסה להבין מדוע בן גוריון ניצח אז.)

המשמעות המובעת ברעיון הלאומי של המפלגות הדתיות – הרעיון היהודי הלאומי בגלות – חלשה מול משמעות השמאל גם במצב של עימות ישירה; כשלעצמו המשמעות הזאת לא סותרת מלחמת אזרחים, אם יש איום למשמעות הזו, שכן חג החנוכה – הניצחון במלחמה שהיא גם אזרחית – הוא חלק מהמסורת היהודית, אבל במסורת יש התנגדות עזה למלחמות אזרחים ולמלחמות שחרור בכלל, שנוצרה בעקבות המלחמות שהפסידו היהודים במאות 1-2 לספירה.

לכן מההתחלה הייתי פסימי לגבי הצלחת הרפורמה המשפטית של 2023: גם עכשיו הימין לא יוכל לנצח.

ללא הבנה של השליחות שלנו לאנושות, רפורמות שטחיות כאלו לא יעזרו.

הבהרות:

1. אני לא מנסה להבין מי צודק מוסרית בעימותים הפוליטיים הישראליים ב-100 השנים האחרונות.
2. אני לא אומר שהבעיות הפוליטיות הישראליות מוגבלות לבעיית משמעות הקיום היהודי שלנו, אני רק אומר שזה טמון בשורש שלהם.
3. אני לא אומר שעם פתרון בעיית המשמעות, כל הבעיות הפוליטיות בישראל ייפתרו. משמעות זו תובן, בעזרת ה’, בהדרגה, וסביר להניח שתשפיע על הפוליטיקה הריאלית רק בדור הבא. ככל שנתחיל לחפש מוקדם יותר, כך ייטב.

סתירת השלטון בישראל

מכיוון שהכוח מבוסס על משמעות, ולשמאל המשמעות חזקה יותר, אז בפועל הכוח שייך להם.

יחד עם זאת מערכת פוליטית דמוקרטית נותנת שלטון למי שניצח בבחירות. לכן, רשמית, מאז שנת 1977 הימין נמצא בשלטון לעיתים קרובות יותר מאשר השמאל וככל שמתקדמים כך לעיתים קרובות יותר ויותר.

סתירה זו טמונה בלב המשברים הממשלתיים שדנו בהם לעיל: השמאל מכפיש את הימין בעיני מצביעי המרכז באמצעות (1) תעמולה ו(2) חסימת יכולתו של הימין לנהל את המדינה.

אני אדגיש לשם הבהירות כי הניתוח שלי מראה שאין אפשרות של תפיסת שלטון מלאה על ידי הימין. הימין יכול לתפוס את השלטון רק על ידי ויתור על משמעותו (שלא לדבר על הצורך לנצח במלחמת אזרחים). הדרך היחידה היא פתרון בעית המשמעות.

דמוקרטיה נעשית בלתי אפשרית

הדמוקרטיה דורשת תחושה לכל אזרחי המדינה כי הקול שלהם נלקח בחשבון בתהליך הפוליטי, אפילו אם הם מפסידים בבחירות: במקרים האלה אזרחים סבורים כי זה מוצדק שלא מממשים את הדעה שלהם כי הם במיעוט.

זה דורש שההחלטה המנצחת תהיה קבילה על המפסידים, אפילו אם לא רצויה. אם הדבר לא מתקיים, המפסידים יוצאים מהמשחק הפוליטי: מתחילים מלחמת אזרחים, עוזבים את המדינה או מתחילים התנגדות פסיבית לשלטון.

כדי למנוע את הדבר, מדינות מגבילות החלטות אפשריות שהרוב יכול לקבל: מגינים על זכויות המיעוטים. ההגבלות האלה מתקבלות מראש בהסכמה כללית, בד”כ בחוקה.

לקראת שנת 2023 דמוקרטיה במובן הזה נעשתה בלתי אפשרית במדינת ישראל, כי האפשרות לפשרה בין הימין והשמאל נגמרה.

השמאלנים קיוו כי תהליך השלום יוציא אותם מההתבדלות היהודית השנואה עליהם לעתיד הישראלי הבהיר; אמנם, התהליך נכנס למבוי סתום עקב רדיקליזציה של ערביי א”י. אולם, השמאלנים מאשימים את בנימין נתניהו בדבר, כי הוא לא ראה פוטנציאל בתהליך השלום.

הימין מנצח בבחירות יותר ויותר; יכול להיות שהדבר מושפע גם ע”י שינויים דמוגרפיים.

השמאלנים מרגישים כי שלטון הימין מושך אותם להתבדלות היהודית המיושנת, ורואים את שלטון הימין כבלתי קביל; הם מנסים להגביל את שלטון הימין בלי הסכמתם דרך בתי משפט, פרקליטות ושאר הפקידים (deep state).

בימין סבורים כי מגבלות משפטיות על השלטון שלהם כאשר הם מצליחים בבחירות, עושים אותם אזרחים סוג ב’ כי שוללים מהם חלק בניהול הדמוקרטי של המדינה.

הפשרה נעשית בלתי אפשרית: לא משנה איזה צד מנצח בבחירות, המדיניות שלו לא קבילה לחלוטין על הצד השני.

הדמוקרטיה נעשית בלתי אפשרית.

אז האם יש פתרון?

על פתרון ארוך תווך כבר דיברנו: צריך למצוא משמעות לקיום היהודי שלנו, משמעות שמצד אחד תתבסס על המסורת ומצד שני תהיה חדשה ותתאים למציאות החדשה והנאורה שלנו בארץ ישראל.

אני לא רואה פיתרון לתווך קצר שיפתור את חוסר היציבות הפוליטית:

• הימין לא יכול לוותר על הדרישה להשתתפות אמיתית בשלטון, שכן הזדמנות זו ניתנה להם באופן הצהרתי – מעצם קיומן של בחירות דמקרטיות, הם לא יכולים להסכים להיות אזרחים סוג ב’.
• השמאל לא יכול לתת לימין שלטון אמיתי במסגרת הדמוקרטיה כי אז הם יאבדו לחלוטין את שלטונם וירגישו שהאידיאלים שלהם הופרו והימין גורר אותם להתבדלות היהודית שהם שונאים.
• לשמאל קשה לוותר על הדמוקרטיה כי היא חלק מהאידיאלים שלהם, וגם בגלל הקושי להחזיק בשלטון בכוח בלבד – ללא מראית עין של דמוקרטיה.

זהו מצב של קיפאון שמוביל לאי יציבות פוליטית מתמדת הנגרמת מניסיונות הימין להשיג השתתפות בשלטון, ובתגובה איומי מלחמת אזרחים מצד השמאל.

הדבר היחיד שמחזיר את העם למצב של אחדות הוא התקפות האויבים, המעודדים על ידי האיום של מלחמת אזרחים בקרב היהודים.

נשאר להתפלל ולקוות לנס, וגם לנסות להבין את השליחות שלנו לאנושות, בתקווה כי עבור חלק ניכר מהשמאל הרעיון הזה יכול להוות תחליף לישראליות היהודית ערבית. הצעות מעשיות ראה בהמשך.

מסקנות

הבעיות המדיניות שלנו נובעות מבעיות אינטלקטואליות

לבעיות המדיניות שלנו יש שורש תודעתי: העדר פתרון בעל מהות יהודית לבעיית הרעיון הלאומי – השליחות היהודית – שיהיה מקובל על רוב העם.

עד שיופיע פתרון כזה לא נוכל לצאת מהמלכודת של הישראליות הערבית-יהודית, אלא אם היא תתפרק בעצמה. וגם אם זה יקרה, במקומה יבוא זבל אנטי-יהודי אחר, עד שנבין מה היא השליחות היהודית שלנו.

הפוליטיקה היהודית נקבעת על ידי חיפוש אחר משמעות יהודית, כי יהודים לא יכולים להתקיים ככל שאר העמים. הדבר מתייחס הן למפלגות שמאמינות ברעיון הסגולה היהודית הן לאלו המצהירות על שלילתו.

צריך משמעות שתתקבל על כולם

לכן החיפוש אחריה הוא מיזם משותף של עם ישראל כולו, ולכל קבוצה יש תפקיד משלה.

המשמעות הזו צריכה להתבסס על המסורת שלנו, וזה קובע את תפקידם של נושאי המסורת בחיפוש הזה. (הניסיונות של השמאל לחפש משמעות מחוץ למסורת תוך דחייה שלה, נכשלו.)

אבל גם נושאי המסורת לא יכולים להתמודד עם זה בעצמם, שכן התפיסה של שימור המסורת כמו שהיא בימינו סותרת את התפתחותה.

כך שזהו מפעל משותף.

עלינו למצוא את השליחות שלנו כלפי האנושות

אני נוטה לראות את הפתרון בהבנה יהודית של אוניברסליזם – שליחות יהודית כלפי האנושות.

בינתיים אינני רואה פתרון, אלא רק כיוונים שעלולים להתברר כנכונים או כלא נכונים.

הכיוון המבטיח ביותר לדעתי, הוא התחדשות אונברסליסטית של היהדות במסגרת המסורת היהודית האורתודוקסית בהתאם לרעיונותיו של הראי”ה קוק. פריצת דרך חשובה בנושא זה היא המאמר של פינחס פולונסקי ציונות דתית עולמית – פיתוח אידיאולוגיה מעשית בשילוב תוספות מרחיקות לכת אף יותר. (לקורא החילוני אני ממליץ לקרוא את המאמר הנפלא הזה קודם מפרק 9 ורק אחר כך מההתחלה שכן ההתחלה מיועדת לקורא הדתי.) ראה גם את התוכנית הפוליטית שלי לשינוי כיוון המדינה, המתבסס על המאמר הזה.

כיוון אחר שנראה לי כבעל פוטנציאל זה תנועת בני נח; אפשר לקרוא על כך גם פה. גם כיוון זה דורש פיתוח.

החיפוש נמשך כי החיים מאלצים לחפש

החיפוש אחר רעיון יהודי לאומי הפונה כלפי האנושות נמשך. זה הוא תהליך אינטלקטואלי קשה.

מקור הבעיות המדיניות המרכזיות של ישראל, הן במדיניות פנים והן במדיניות חוץ, הוא בהעדר פתרון מתקבל על הדעת של בעיית הרעיון הלאומי.

אני מדבר על כך שהניסיונות שלנו להתנתק מהזהות הלאומית שלנו מביאים עלינו אויבים מבפנים ומבחוץ ולא מאפשרים לנו לנצח את האויבים הללו.

עובדה זאת מעודדת חיפוש אחר פתרון, כיון שמצבנו נותר קשה כל עוד איננו מוצאים אותו.

מאמר זה הוא ניסיון לתרום ולו במעט לתהליך זה של חיפוש הפתרון.

היהודים לא יכולים להתקיים ללא שליחות.