עברית: רינה יוסין פולמכט

חלק א: עדותו של נתן ברוסובני

©נתן ברוסובני 2015

א. הבעיה

לפני כמה ימים הייתי נוכח בטקס «לימוד ותרגול קרבן פסח» (כפי שזה אמור להתרחש בבית המקדש, ייבנה ויקונן) שנערך ע"י «מכון המקדש» בירושלים בסמוך לישיבת מרכז הרב. בטקס נכחו כמה מאות אנשים, ביניהם ראשי המכון ורבנים. יש לציין שזה היה אירוע רשמי שהתקיים באישור ובהשגחת פקחי העירייה והמשטרה. כניסת הקהל הוגבלה על מנת למנוע התנגשות עם מתנגדי הטקס שארגנו הפגנת מחאה ברחוב הסמוך.

סביר להניח שהאירוע נערך במטרה למשוך את תשומת לב הציבור לרעיון בנין המקדש, העצמת הבנת חשיבות בנייתו וחידוש העבודה. אם כך הדבר, הרי שהאירוע נחל כישלון גמור.

אני בעצמי יהודי שומר תורה ומצוות, מגדיר את עצמי כציוני דתי, תומך בערכים של קדושת הארץ וירושלים, בניית המקדש, זכויותינו בארץ ישראל, ירושלים ובית המקדש. יתר על כן, אני רואה באנשים ששיחקו תפקיד מרכזי במעמד המתואר (י. גליק וי. עציון) אנשים חשובים ומכובדים ביותר. ועם כל זה גם אני הייתי כל-כך המום ממה שראיתי, שכעת איני יודע בוודאות מה הוא המקדש שאני מייחל לבנינו. כלומר, טקס זה ריחק אותי מהתמיכה בבנין המקדש יותר מאשר קירב אליו. אני בטוח שהרגשה דומה הייתה אצל רבים מהנוכחים. לכן האירוע הזיק יותר מאשר הועיל.

לא אעסוק כאן בתיאור מפורט של הטקס עצמו, מי שרוצה יכול לצפות בוידאו או לקרא את התיאור כאן.

אביא כאן רק כמה תמונות, התרשמויות אישיות שלי ומחשבותיי בנושא.

ב. החוויה

הרושם העיקרי שלי מהטקס הוא תחושת הלם…

זה הוא הלם הנובע מהקונפליקט הבלתי נסבל שאני חש כציוני דתי מצד אחד וכאדם מודרני עם חושים אסתטיים והומניים מפותחים ברמה הנורמלית מהצד השני. אני חושב שאף בן אדם הנמצא קרוב אלי בתחושת חיים הבסיסית, באופן התפיסה האסתטית לא יוכל לתפוס כדבר מקובל ונרמלי את מה שראיתי, מה שקרה שם. זה בא באיזה חוסר תיאום מטורף עם המצב הפנימי.

ולא מדובר כאן במצב של שחיטה שמתרחשת כשאיש אינו רואה. זה הוא אירוע הפתוח ומיועד לקהל הרחב. הרי ההנחה היא שלא רק שכל העם בא אל בית המקדש, אלא שאנחנו גאים בעבודת המקדש ומציגים אותה לראווה ולמופת כעבודת ה'.

ובכן, שני אנשים מכובדים לוקחים כבש חי, חם ורך, שמתכווץ בידיים שלהם, והנה, לעיני כולם החיים הופכים למוות. תחושה מבחילה של בית המטבחיים. נכון, אנחנו אוכלים בשר, אבל לא מציגים את שחיטת הבהמות כאידאל הרוחניות, לא מציגים אותה לראווה. התחושה היא של פשיטת עור מייצור חי…

והדבר המחריד ביותר שהדהים אותי – כאשר שני אנשים לקחים מקל מעץ הרימון, עשוי לפי כל הכללים והחוקים, ודוחפים את המקל הזה לתוך הפה של הכבש ומשחילים עד לפתח האחורי. ויש לציין שהראש עם כל המרכיבים של ייצור חי נשאר במקומו – האוזניים, הפרווה, העיניים. ואיני יכול לקרוא לפעולה הזאת שמתרחשת אל מול עיני אחרת אלא ברבריות. הבחור שדוחף את המקל הזה בהתרגשות כזו ושוחט שמתרוצץ מסביב עם הסכין שלו ומרחיב את הפתחים ותוך כדי כך חותך מהכבש את האוזניים והפרסות וזורק אותם הצידה. ואחר כך רגע השרפה עצמו – השיא של המחזה כולו. והסוף – שלד שרוף של משהו שרק עכשיו היה כבש חי ונושם…

כל הזמן הייתי נבוך וניסיתי להבין, מה בכלל מתרחש. כל העשייה הזאת לא התקיימה על מקום ריק. מצד אחד רוב הנאספים היו שייכים לחוג מסוים, לא היו שם זרים, ונראה שהם היו אמורים להתייחס למה שקורה באופן חיובי – אבל באוויר הייתה תחושה ברורה של עמימות, של דו-משמעות. הבחורה שצילמה ברגע מסוים לא החזיקה מעמד, היא פרצה בבכי ועזבה את המקום. הילד שעמד לידי, כאשר הוציאו את הכבש השחוט אמר «איחס!». אני עדין זוכר את העיניים של הילדה שעמדה בשורה הראשונה שהייתה לא פחות המומה ממני – בדרך כלל היא לא עדה למראות כאלה.

כאשר כל האירוע הזה הסתיים ויצאנו החוצה, ראינו שם הפגנה של מתנגדי הפעילות הזאת. היו שם אנשים מארגונים של «צער בעלי חיים» ועוד קבוצה של מתנגדים, דתיים, שטענו שמה שנעשה כאן הוא ממש לא נכון ושזה בכלל לא מקרב את ביאת המשיח. אני חייב להודות שבאותו רגע חשתי הזדהות איתם יותר מאשר עם יוזמי הטקס.

ובכן, אם מטרת היוזמים היתה לקרב את הציבור לרעיון המקדש הרי שהם השיגו מטרה הפוכה ויש לראות באירוע כישלון מכל הבחינות.

בכלל, הקרבת בעלי חיים נראה כבעיה עצומה. מובן וברור לי שבעת העתיקה במצרים כל משפחה מבני ישראל קיבלה ציווי להקריב בליל הסדר שה, לשחוט אותו ולמרוח את דמו על המזוזות – כדי להוכיח את כישלון מערכת ערכים ותפיסת עולם מצרית שהאלילה חיות וכבשים בפרט. אבל היום קשה להסכים עם כך שכדי להוכיח את כישלון ראית העולם האתאיסטית או דתות אחרות יש טעם לבצע פעולות כמו הקרבה, שחיטה של כבשים או בעלי חיים אחרים. אני חושש שהתוצאה תהיה הפוכה.

יכולים לענות לי שהקרבת קרבנות היא מצווה מהתורה ולכן היא מחייבת. אבל זה באמת מחייב רק כאשר יש בית המקדש ,ואילו עכשיו הוא לא קיים – אז אולי לא כדאי להקדים בעניין זה את המאוחר? אולי כאשר בית המקדש באמת ייבנה, העולם ישתנה וכבר לא יהיה צורך בקרבנות חיים? (אומרים שיש דעה כזאת ביהדות). אז אולי לא כדאי לחדש אותן בכוח – כשייבנה בית המקדש, אז יהיה על מה לדבר.

כאשר יצאנו מהטקס, בחור שהלך לידי אמר: «לא נעים להסתכל על זה, אבל הרופאים בבית החולים גם כן מכאיבים לילד כשחייבים את זה כדי לרפא אותו». אבל אני לא יכול להסכים עם הגישה הזאת. האם אנחנו רוצים לבנות מחדש את בית המקדש כדי לעשות דברים «לא נעימים אבל הכרחיים»? אם הם כל-כך לא נעימים, האם בטוח שהם באמת הכרחיים? וגם בבית החולים אף אחד לא מתגאה בכאב, משתדלים להמעיט אותו, להסתיר מעיניים זרות. האם כך אנחנו רוצים להתייחס לבית המקדש? אני לא חושב שלרעיון כזה יש סיכוי של ממש להתקבל באהדה ע"י ציבור רחב.

אנו חייבים לקחת בחשבון שאדם מודרני וכל מערכת תפיסת העולם האסתטית שלו רחוקים מרחק עצום מהמצב המתואר בתורה. כל עולמנו בנוי מדימויים חזותיים. אין שום אפשרות לקבל בנשימה אחת את העובדה שהנה, אנשים נושאים בידיהם משהו רך וחי וכעבור כמה דקות הדבר הזה מת ושרוף. זה בלתי נסבל. אף אדם בעל תפיסה כשלי לא מסוגל לעקל את זה.

אני מעז להעלות השארה שניסיון חידוש הקרבנות וגם שאיפה לכך פוגעים קשות בעמדתה של היהדות, פוגעים בקידום האידאלים של היהדות בקרב האנושות, במאבק על איחוד עם ישראל סביב תחיית המדינה היהודית. ניסיונות לחדש הקרבת בעלי חיים, לא משנה איך נסביר את זה, לא יביאו שום דבר חוץ מנזק בלבד.

לסיום התיאור הזה אני רוצה להביא תגובה אחת שעשתה עלי רושם חזק. בתוך זרם של תגובות שליליות ברשת שבאו בעקבות מאמר על טקס קרבן הפסח, תגובות שהשוו את הטקס הזה לפעילות של קיצוניים מוסלמים שהורסים פסלים עתיקים (אגב, גם הם יגידו שהם רק מקיימים את המצווה לשבור פסלים של אלילים) נאמר כך: «יהי רצון של מלך העולם שיקרה לכם מה שעשיתם לכבש המסכן הזה». ברור שמשפט כזה לא יכול לשמש נימוק כלשהו בשום דיון, אבל ברור שחייבות להיות סיבות וגורמים פנימיים חזקים מאוד לכך שיהודי ישראלי, גם אם לא דתי, אז לפחות מי שיש לו הכרות מסוימת עם המסורת, יוכל לאחל ליהודים אחרים שישחטו וישרפו אותם (חס וחלילה!) כקרבן, וזאת אחרי כל מה עבר עם ישראל במאה ה-20, כולל השואה. ואם אנחנו פשוט מתעלמים מכך, הרי אנחנו עיוורים ולא נוכל להחיות דבר.

ג. מה, לדעתי, יש לעשות בעניין:

1. להבין ולהכיר בכך שקיים פה קונפליקט

להכיר בכך שציוני דתי של ימינו מוצא את עצמו במצב של קונפליקט כאשר מצד אחד הוא מזדהה עם מי שלוקח חלק פעיל במימוש תכלית אלוקית בעולם העשייה – מאבק לקיום והתפתחות של מדינת ישראל, ארץ ישראל, מאבק על ירושלים המאוחדת, הזכות להתפלל בהר הבית ומצד שני חש שאינו יכול לקבל את הגישה השרירותית של הכנה לימים עתידיים ולעבודת המקדש, גישה שמתעלמת מכל השינויים הרוחניים והפיזיים שאירעו בעולם.

חייבים להפסיק להתייחס לקונפליקט הזה בעמדת התנשאות: «אנחנו יודעים ומבינים הכל והאחרים פשוט עוד לא הבינו עדין את משמעות וחשיבות הדברים, לכן המשימה שלנו היא להסביר להם». מוכרחים להכיר בכך שאכן קיימת כאן סטירה רוחנית ודתית עמוקה שאי אפשר לפטור אותה רק בכך ששולחים את האנשים לעיין במקורות.

2. קיום מצוות מודרני חייב לקחת בחשבון לא רק טכנולוגיות מודרניות, אלא גם תפיסות אסתטיות ורוחניות מודרניות.

בישראל קיימים מכונים שנועדו לעסוק בקיום מצוות תוך התייחסות לתנאי חיים פיזיים וחומריים המשתנים. כך מתוך איסור להדליק אש בשבת מסיקים מסקנות לגבי השימוש בשבת במחשבים ואמצעים אחרים של הטכנולוגיה המודרנית. כך גם לגבי חוקי שמיטה ועוד תחומים רבים ומגוונים של החיים. אבל לא ידוע לי על קיום של מכונים כאלו שיעסקו באותה מידה של רצינות בשינויים שחלו בעולם במישור הרוחני, המוסרי והאסתטי והיו מנסים להתאים ביניהם לבין חוקי היהדות.

האם איננו מתרכזים בפרטים ותוך כדי כך מפסידים את העיקר?

3. לגבי בית המקדש: יצירת כלים רוחניים ואסתטיים לא פחות חשובה מיצירת הכלים החומריים

«מכון המקדש» עוסק בכך שמשחזר בדייקנות את כל האביזרים של עבודת המקדש, יוצר העתקים של כלים ששימשו בבית המקדש, את לבוש הכוהנים וכד'. אבל מדוע לא מדברים באותה מידה של רצינות על הכנת הכלים הרוחניים? מדוע לא דנים בשאלה מה היא בכלל משמעות המקדש, מה אמור לעמוד במרכז עבודת המקדש ולשם מה בכלל צריך אותה? וללא הדיון הזה אין כל תקוה שרעיון הקמת המקדש יזכה בתמיכה המונים בקרב עם ישראל.

4. הצורך בדיון פתוח בתוך העולם הדתי

עלינו להבין היכן עובר הגבול בין הרצון לשחזור מיידי ומדויק של עבודת המקדש מצד אחד להבנה מחודשת של חוקי התורה שתהיה תואמת את שינויי התקופה מהצד האחר.

אנו חייבים להגיע לדיון פתוח בנושא «התחום האפור» – כיצד תיראה עבודת המקדש, כאשר איש אינו יודע באמת את מהותה העתידית, לא מי שמצדד בהחייאה מלאה של סדר קרבנות לא למי ששולל אותו כלל.

5. הצורך בדיון פתוח בתוך החברה הישראלית

לדעתי רק שיח פתוח והעלאה על סדר היום את הנושאים שצוינו כאן – קודם כל בתוך החברה הדתית ואז לדיון הציבורי בכל חלקי החברה – הוא הדרך היחידה למנוע פילוג סופי של החברה הישראלית. אחרת עלולה להתרחש דחייה ואף שנאה מצד החילוניים כלפי הדתיים בכלל וציונים-דתיים בפרט. הדבר עלול, חלילה, לגרום לחילונים לעזוב סופית את היהדות והציונות. אטימות של דתיים רבים בשאלות הללו, חוסר הנכונות שלהם לחפש משמעות, הסבר ואולי גם עדכון, קירוב של המצוות ליהודי המודרני ולחברה הישראלית העכשווית, מהווה נימוק נהדר עבור מתנגדי היהדות, מי ששם לו למטרה לעקור את אופייה היהודי של מדינת ישראל ובייחוד של התנועה הדתית-לאומית.

6. הצורך בדיון פתוח עם כלל האנושות

יש בעולם הרבה מאוד אנשים שלא חיים על פי תורה ומצוות, אבל מתייחסים ליהדות באהדה רבה. אלו גם יהודי הגולה המתבוללים וחיים את חיי כלל האנושות ולא את חיי עם ישראל, גם בני נח וגם עשרות מיליוני הנוצרים תומכי ישראל בארה"ב. אנו חייבים לכלול גם אותם בשיח המהותי הזה.

אי-אפשר בו זמנית לדבר על המשמעות האוניברסלית של היהדות ועל הדיאלוג החדש שאנו מקיימים עם האנושות עכשיו, לאחר הקמת מדינת ישראל, ומצד שני לסרב לדון בחוקים ומנהגים היהודיים שנראים «לא נוחים» או נוגדים לתפיסת העולם של האדם המודרני. הדבר אינו פשוט, אבל בלי זה לא נצליח להתקדם.

חלק ב: תגובתו של ברוך יוסין

©ברוך יוסין 2015

על מהות הבעיה: הניתוח שלי

להלן ניסיוני (ברוך יוסין) לחדור אל מהות הבעיה ולחפש דרכים לפתרונה.

הערות כלליות

עלי לציין שנתן תומך בעקרונות של ארץ ישראל ובניין המקדש, לכן לדעתי יש לראות את נקודת מבטו כידידותית ולהתייחס להתרשמותו ברצינות.

כל ההצעות של נתן נראות לי משכנעות.

למרות ההצעות שלו, נתן רואה את הבעיה כפתוחה.

לכן יש חשיבות רבה בכך שמכון המקדש מקיים את האימונים הללו שאפשרו לגלות את הבעיה.

אסתטיקה של בית המקדש

לבעיה המדוברת יש היבט אסתטי מובהק שלנתן, הודות להיותו אומן, יש אליו רגישות מיוחדת.

אכן מסופר כי עבודת המקדש שכללה שחיטת הקרבנות, שכנראה התרחשה בפומבי, נתפסה ע"י תלמוד ומדרשים כהתגלמות היופי.

כיום קשה לנו לדמיין כיצד זה שחיטת בעל חיים יכולה להיתפס בחברה שלנו כמשהו יפה. יתכן והתפיסה שלנו תשתנה כאשר תהיה הבאת קרבנות של ממש, אך איננו יכולים להסתמך על התקוות הללו. לכן עלינו להניח שיתכן מאוד שהדבר לא ייתפס כיפה אפילו בבית המקדש שיקום.

(אציין בסוגריים שהאנשים שנכחו בטקסי הקרבן של העדה השומרונית מעידים, כי המראה מפחיד ואף מחריד, אך לא דוחה. כך שיתכן, כי תגובת הדחייה והסלידה מהאירוע באו כתוצאה מכך שהמשתתפים עצמם בתת-מודע שלהם ראו בו אימון ולא עבודת ה' ממש. למרות זאת איננו יכולים להסתמך על כך ולצפות שזה מה שיקרה.)

העניין כאן הוא לא רק בשחיטה, אלא גם במראה הבהמה השחוטה. (לפי המאמר בעתון «הארץ» שצוטט ע"י נתן, השה נשחט במקום מוסתר מעיני הקהל. למרות זאת הטקס עורר סלידה אצל חלק ניכר מהנוכחים, כפי שנתן תיאר זאת.)

דברים לא נעימים אבל הכרחיים

נתן כותב: «האם אנחנו רוצים לבנות מחדש את בית המקדש כדי לעשות דברים לא נעימים אבל הכרחיים»?

ברצוני לחדד את הרעיון: אם הקב"ה רוצה מאיתנו שנעשה משהו באופן קבוע וסדיר (ולא חד-פעמית, להשגת מטרה מסוימת, כמו, למשל, חיסול האויב), הכרחי שנוכל לקיים את המצווה עלינו מתוך שמחה.

דברים «לא נעימים, אבל הכרחיים» מביאים אותנו בהכרח לקונפליקט בין חסדו של האלוקים ודרישותיו ה«לא נעימות» ולא מאפשרות לשמוח בקיום המצווה.

להקמת המקדש אנו זקוקים לכך שהקרבנות לא יהיו עבורנו הכרח «לא נעים», אלא ההיפך, שנוכל להעלותם בשמחה.

משמעות הקרבנות ויחס הומני כלפי בעלי החיים

אחת הבעיות כאן היא הבנת משמעות הקרבנות. השאלה הזאת נדונה רבות ע"י חכמי ישראל. אזכיר כאן שתי תשובות ידועות:

  1. הקרבנות הן מצווה. ישנן גם מצוות אחרות שמביאות לחיסול של משהו מועיל ובעל ערך. כך שהשאלה הזאת היא תוצאה של חוסר הרגל – איננו רגילים לראות בעבודת המקדש משהו מועיל עבורנו.
  2. הקרבת הקרבן באה להפגין – ולהזכיר גם לעצמנו – שאנו נתונים לחסדי ה' וגם אנו עלולים להישחט בכל רגע. זה מזכיר לנו את הפגיעות שלנו.

אוסיף לכך את התשובה שלי, שנוצרה כתוצאה מהדיון הזה:

  1. העובדה, אותה מזכיר נתן, שאיננו רואים את השחיטה של בעלי החיים שאנו אוכלים, המתרחשת בבית המטבחיים, ומה שמגיע אלינו הוא נקניק טעים ויפה, תורם ליחס ירוד כלפי בעלי החיים. אלה שנאבקים על היחס ההומני כלפי בעלי החיים בבית המטבחיים אינם נאבקים לשווא.
    העובדה שהקב"ה ציווה עלינו לעמוד ולראות בשחיטתם של בעלי החיים בבואנו אל בית המקדש, לפחות יגרום לנו להתייחס ביתר אחריות אל בעלי החיים שאנו שוחטים.
    יתכן שהתוצאה החיובית של התחושות עליהן דיבר נתן תבוא לידי ביטוי גם ביחס אחראי יותר מצידנו כלפי בעלי החיים ובשרם שאנו אוכלים.
    יהיו בינינו הרבה יותר צמחוניים וזה טוב: יאכלו קרבן פסח בכמות המצווה – כזית או שניים – חתיכה קטנה, – ואילו בשאר הזמן יאכלו אוכל צמחוני.

קרבנות בעלי החיים בתרבות שלנו

ההיבט השני של «דברים לא נעימים, אבל הכרחיים», לדעתי, מנוסח ע"י נתן באופן ישיר: «בכלל, הקרבת בעלי החיים נראה כבעיה עצומה».

יתכן שחלק מהעניין הוא בכך שהתרבות שלנו נמצאת עדיין תחת השפעה של נוצרות שוויתרה על הקרבנות לטובת התפילות.

עבור הנוצרים עליונות התפילות על הקרבנות נובע מעליונותה של רוחניות בלתי חומרית על קיום מצוות מעשי ועל פעילות חומרית בכלל. בתפיסתם הרוחניות היא ממשית ובעלת ערך, ואילו פעילות חומרית היא חסרת ערך. אני למדתי את הנושא מספרו של דניאל בויארין הבשר שברוח: שיח המיניות בתלמוד .

כך גם אנחנו, חלקנו במודע וחלקנו בלא-מודע רואים את הרוחני כבעל ערך לעומת החומריות הנחותה. לכן השגת דבר בעל ערך – כלומר, רוחני, – ע"י פעולה חומרית נתפס בעיניו כתמוה; כל שכן השגת דבר ערך ע"י שחיטת בעל החיים – יצור חי, כלומר ,רוחני, – נראית מתועבת ודחויה.

התרשמויותיי האישיות

אחרי שכתבתי את כל הדברים הנ"ל, מצאתי באינטרנט סרטון קצר על הטקס שפורסם ע"י מכון המקדש.

צפיתי בו מספר פעמים וניסיתי לנתח את ההתרשמות שלי.

מה שאני מתאר כאן הוא ניתוח אישי של ההתרשמות האישית שלי ואינו טוען לשום הכללות. אני מפרסם אותו כהזמנה להמשך דיון.

השה המת

אכן, המראה של השה השחוט שנפשט ממנו עורו, אך עדין נתפס כחיה שלמה, מעורר סלידה.

אם זאת, כאשר פורסים ממנו נתחי בשר, הם נראים די מעוררי תיאבון.

כאן באה לידי ביטוי הצביעות של התרבות שלנו: אנו אוהבים לאכול בשר, אך איננו מוכנים לראות מהיכן הוא בא!

כאשר אני מגלה את הצביעות הזאת בתפיסתי שלי, אני חש כבר סלידה כלפי עצמי – אם אני אוכל בשר, הרי עלי להיות מסוגל להסתכל מהיכן הוא מגיע ומי משלם על ארוחתי בחייו.

אי-תיאום בין ההרגשות שלי לאלו של המשתתפים

שמתי לב לעוד מקור להרגשה לא-נעימה: חוסר תיאום בין תחושת הרחמים שלי כלפי השא למצב רוח המרומם של משתתפי הטקס, שאינם מרחמים כלל על החיה המסכנה.

אחר כך ניסיתי להבין, לאיזה יחס הייתי מצפה מהמשתתפים בטקס – הכוהנים וכל השאר, והבנתי שאין כל מקום לטענות שלי כלפיהם – לא הייתה שום אפשרות שיחסם אל השה יהיה רחום יותר.

הבנתי שהקושי שלי מורכב משני חלקים שונים:

  • הקושי הפנימי שלי – במישור המודע אני מבין את חשיבות הנעשה, אבל בעומק הלב זה נראה לי חסר משמעות – מה אשמתן של הכבשים המסכנות? – והתחושה הלא-מודעת הזאת של חוסר משמעות באה בניגוד למצב רוחם החגיגי של משתתפי האירוע.
  • מפריע לי שהדבר היחיד שאני רואה אצל הכוהנים, שאר משתתפי טקס ויוצרי הסרט היא רק שמחה על חזרה עתידית ובאה של עבודת המקדש וזה שהם מפרסמים ומתרגלים אותה ובכך מקרבים את בואה, אבל איני מוצא אצלם יראת שמים שאמורה ללוות את העבודה במקדש, יראה מעצם היותם במקום שה' בחר למשכנו ומכך שהכבשים מתים במקומנו.

המסקנות שלי

הבעיה שהעלה נתן היא בעיה אמתית

הניתוח שלי שכתבתי לפני הצפייה בסרט נראה לי נכון.

חייבים לחפש פתרון לבעיה הזאת. זה דורש לפתוח בדיון ציבורי גם כדי לברר את מהות הבעיה וגם כדי להעלות ולגבש דרכים לפתרונה.

בעיני, הכיוון המרכזי של הפתרון לבעיה הזאת הוא שינוי היחס שלנו לבשר.

אינני יודע כיצד לממש את זה.

אולי כדאי להתחיל מכך שנראה בהקרבת קרבנות והאימונים לכך טקס מפחיד, גם אם חגיגי, ולא להביא אליו ילדים קטנים, כפי שאיננו מרשים להם לצפות בביצוע ברית המילה. גם נשים אינן חייבות לנכוח בהקרבת קרבן הפסח, כך שאולי לא כדאי לעודד אותן לבוא ולראות. איני מתכוון כאן לאסור נוכחות של נשים שראות את עצמן אמיצות.

אולי כאשר יבנה המקדש העולם ישתנה וכבר לא נצטרך לקרבנות בעלי החיים?

רב קוק טען (אפשר לקרא על כך בויקיפדיה וכן במאמר של הרב דוד הכהן) שבאחרית הימים יבא עידן השלום והחיות יהיו חכמות, חופשיות ומדברות. העולם ישתנה כך שלא יהיה יותר צורך באכילת בשר; הרשות לאכול בשר הקיימת בימינו איננה אידאל.

אסור יהיה להרוג את בעליי החיים החכמים, החופשיים והמדברים הללו, גם על מנת להקריב כקרבן, ואז אי-אפשר יהיה יותר להביא קרבנות חיים, כי לא יישארו בעלי חיים מהסוג הישן שלא הייתה להם דעת.

אבל המצב הזה יהיה לא מיד כשייבנה בית המקדש השלישי, אלא מאוחר יותר, באחרית הימים.

גם לפי הרב קוק, תחילת תקופת הבית השלישי יוקרבו בו בעלי החיים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

You may use these HTML tags and attributes:

<a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>