בוריס יוסין

שלישי, 14 דצמבר 2004 12:31

כסלו תשס"ה

[על הקמת תנועת "מנהיגות יהודית":]
קראנו לכל מי שזהותו היהודית כיחיד וכלאום חשובה לו, להצטרף אלינו – ואין זה עסקנו כיצד מנהל כל אחד את חייו הפרטיים. התשובה הלאומית למשמעותה היהודית של המדינה נמצאת אצל כל המזדהים עם יהדותם ומבקשים לבסס ולפתח זהות זו – בהחלט לא רק אצל הדתיים.
(משה פייגלין "במקום שאין אנשים", ירושלים תשנ"ח, פרק יב')

אחת ממילות המפתח באידאולוגיה של תנועת "מנהיגות יהודית" היא המילה "אמוני". משמעות המילה קצת מעורפלת.

הדבר אינו מקרי: המצע הזמני של התנועה מתנגד למושגים "דתי" ו"חלוני". התנועה מבקשת לאחד את כל אלה שיהדותם חשובה להם, לאחד ולא לפלג.

אני בכל זאת ארשה לעצמי להשתמש במושגים האלה, לא על מנת לפלג, אלא על מנת להבין, וללא הבדלה אין הבנה. [1]

כעת כנראה כ-70% מחברי התנועה הם דתיים וכ-30% – חילונים; רוב החילונים הם דוברי רוסית. ואילו האידאולוגיה של התנועה, לפחות בחלקה הכתוב, נובעת מן הפלג הדתי.

האם הדתיים יכולים להוביל אחריהם את החילונים?

כמובן, יכולים, כל עוד לא מדובר בשאלה כיצד להיות יהודי. או אם כן מדובר בשאלה הזו, והחילוני רוצה שילמדוהו להיות יהודי. אך כאשר החילוני יודע בעצמו כיצד עליו להיות יהודי, נוצר כאן קושי עקרוני.

הקושי הוא בכך שהדתי אומר כי כל היהודים חייבים לשמור את מצוות התורה כפי שהן מפורשות ע"י ההלכה. אם אינכם שומרים אותם, הרי שבמקרה הטוב הנכם "תינוקות שנשבו". הדתי לא צריך להגיד זאת ישר בפנים, גם כך כולם יודעים שזה מה שהוא חושב. (וזה נכון מאוד שאינו אומר בקול, כי לפי המצווה "הוכח תוכיח את עמיתך" על כל יהודי מוטל להעיר ליהודים אחרים על כך שהם מפרים או עומדים להפר אחת המצוות, אולם רק אם ישנה תיקווה, שההוכחה תתקבל. יש גם תנאים נוספים) .

ואילו החילוני סבור שהוא שקל את שאלת שמירת המצוות והחליט לא לשמור אותן, או לשמור באופן חלקי, וזו היא החלטתו המודעת; הוא לא מוכן לראות בעצמו תינוק.

התוצאה היא שהדתי מוצא את עצמו מלפנים והחילוני – רחוק מאחור, במעמד של חוטא או תינוק, והם אינם מתקדמים. הדתי לא מצליח להוביל אחריו את החילוני, מכיוון שהוא דוחה אותו בעצם היותו בעל השקפות דתיות.

השאלה היא הרבה יותר בעיתית מכפי שזה נראה. אנסה להשיב לאלו שרואים אותה כמופרכת:

1. הדתיים יכולים להגיד לי שאיני מאמין באפשרות שאנו, הדתיים, נוכל להוביל אחרינו את החילונים לקרבם בהדרגה לשמירת המצוות. תשובתי היא כי ראשית כל, המטרה לקרב את היהודים לשמירת המצוות יכולה להיות יעודה של תנועה חינוכית-השכלתית, אך בשום אופן לא של תנועה פוליטית, למרות שזו, כמובן, יכולה להיות תוצאת הלוואי שלה; באשר למטרות התנועה "מנהיגות יהודית" ראה ציטוט מתוך הספר של משה פייגלין המובא בראש המאמר. שנית, וזה הרבה יותר חשוב, מקורה של התקרבות היהודים לשמירת המצוות טמון בתוכם, בקשרם עם הקב"ה, בעוד שאנשים אחרים (כולל מנהיגים) יכולים רק לעזור (או להפריע) להם בדרך זו; גבולות העזרה הזו הם מצומצמים.

2. החילונים יכולים להגיד לי, שהם מספיק בטוחים בעצמם ולא אכפת להם, מה חושבים עליהם הדתיים; הם מוכנים ללכת אחרי מנהיג דתי אם הדרך שהוא מציע תתאים להם. מילת המפתח כאן היא "מתאים": אם הדתי והחילוני הגיעו להסכמה כיצד להיות יהודי, הרי פירוש הדבר הוא ששניהם משחקים תפקיד פעיל ושניהם באים כמנהיגים בשאלה הזאת, ולא שהדתי מוביל אחריו את החילוני. (בנושא מנהיגות משותפת ראה למטה.)

3. ישנם כאלה שייראו פתח תיקוה בסובלנות דתית של מנהיגים דתיים מסוימים. בשאלות מעשיות תקוות אלו הן מוצדקות; אך בשאלה הרעיונית והתיאורתית האם בעיקרון היהודים חיבים לשמור מצוות, לא תיתכן פשרה, כי חובתם של כל היהודים לשמור מצוות הינה הנחה בסיסית ביותר של היהדות, ששום יהודי דתי אינו יכול להתכחש אליה. ובכך היהודי הדתי אינו יכול לשלול את יחסו אל החילוני כאל חוטא או "תינוק שנישבה". את הבסיס התיאורתי לסובלנות יהודית דתית עדין צריך לפתח, ועל כך בהמשך.

כמובן, היהודי הדתי יכול להתעלם מהשקפותיו הדתיות ולהנהיג את החילונים בנושאים אחרים, כגון עסקים, מדע או משימות קרב, אך זה יכול לעזור רק במקרה שהתחום שבו הוא מנהיג אינו נוגע בשאלה של שמירת המצוות. גישה זאת לא תתאים לתנועת "מנהיגות יהודית", מכיוון שהתנועה רואה את יעודה בבנית מנהיגות בעלת אופי "יהודי" ולשם כך יש צורך לקבוע את משמעותו המדויקת של המושג "יהודי", להגיע להחלטה מה זה "להיות יהודי" ומה לא, וכל השאלות הללו קשורות באופן בלתי נפרד בשאלה האם כל היהודים חייבים בשמירת המצוות.

4. רבים אומרים כי הדרך הטובה לאחות את הקרע בין הדתיים וה חילונים היא לא לרכז את תשומת הלב בחילוקי הדעות, אלא למצוא מחנה משותף ולהתמקד בו; הרי החוכמה היא לא רק בהבנת ההבדלים, אלא גם ביכולת לחשוב מעבר להם, ביכולת ההפשטה.

המכנה המשותף עבור התנועה "מנהיגות יהודית" הוא המושג "יהודי"; יש להגדיר אותו באופן שיהיה מקובל על כל הצדדים (הדבר כולל גם תשובה על השאלות מי הוא יהודי ומה זה אומר להיות יהודי) ולהפוך אותו לבסיס אידאולוגי של התנועה. דרך כזאת מוצעת ע"י מוטי קרפל בספרו "המהפכה האמונית", (חלק ב', פרק ד', לכתחילה, אלון שבות, תשס"ג).

למצוא את המשותף היא תמיד מלאכה חשובה, מועילה וחיונית ואין דבר שיכול להחליפה. אך התעלמות מהבדלי דעות עקרוניים מביא לכך שכל אחד מהצדדים לא מספיק מעריך את ההבדלים הללו ומבין את הצד השני לא לגמרי נכון. חוסר הבנה כזה מהצד השני יוצר צורך לעמוד ולהגן על הדעות והזכויות העצמיות, ובכך להזין את הקרע. במילים אחרות, כדי לאחות את הקרע חייבת להיות הבנה הדדית, הכוללת מודעות להבדלים בין הצדדים. בשביל התנועה "מנהיגות יהודית" גיבוש של מודעות כזאת דורש פתרון הבעיה של הנהגת החילונים ע"י הדתיים בשאלה כיצד להיות יהודי .

אני רואה שני כיוונים לפתרון הבעיה:

· הנהגת התנועה יכולה להיות משותפת לדתיים ולחילונים. כך זה גם בפועל; אך כדי לפתור את הבעיה עקרונית נחוצה גם אידאולוגיה חילונית.

· יש צורך לפתח אידאולוגיה דתית יהודית של סובלנות כלפי החילונים שתאפשר להתיחס בכבוד לאי-שמירת מצוות, אך מבלי להצדיק זאת.

מכיון שאני מנסה להבדיל בין האידאולוגיה הדתית והחילונית, בהמשך המאמר אציין למי מיועדים דברי – לדתיים או לחילונים. אני רוצה, כמובן, שגם הדתיים וגם החילונים יקראו הכל; אך אני רוצה גם שהקורא יבדיל בין הדברים המכוונים אליו למה שעליו לקרוא כדי להכיר את הצד השני. הקורא שמשייך את עצמו לאחת מקבוצות הביניים יחליט בעצמו.

יש צורך באידאולוגיה יהודית חילונית

סעיף זה מיועד גם לדתיים גם לחילונים

כפי שרואים מן הציטוט הפותח את המאמר, תנועת "מנהיגות יהודית" לא תוכננה כתנועה דתית, אלא כתנועה המאחדת את כל אלו שיהדותם חשובה להם – הן דתיים והן חילונים וכל מי שביניהם. מכאן שההנהגה היא מעורבת, דתית וחילונית, ובאופן פורמלי הבעיה שנוסחה להלן מתבטלת.

התנאי לכך הוא שהמרכיב החילוני בתנועה יהיה בולט, ושיבלוט בראש ובראשונה מבחינה אידאולוגית. חייבים שלתנועה תהיה לא רק אידאולוגיה דתית, אלא גם חילונית [2] .

בפגישה עם משה פייגלין שנערכה ביום ה' תמוז תשס"ד (24 ליוני 2004) שאלתי אותו אודות קיומה של אידאולוגיה חילונית ל"מנהיגות יהודית". משה השיב לי כי היא קיימת: באתר של "מנהיגות יהודית" ישנם מאמרים של אסיה אנטוב וואדים רוטנברג. כאן קמה אסיה ונתנה הרצאה מענינת של כמה דקות על האידאולוגיה יהודית לאומית חילונית.

לאחר חיפוש מצאתי מספר מאמרים של שני האישים באתרים העברי והרוסי של "מנהיגות יהודית" וכן את מאמרו של קורט לוין. מאמרים מענינים מאוד.

וכאן אני מגיע אל הרגע הקשה ביותר: עלי להסביר מה בכל זאת חסר לי. הקושי הוא כי אין לי כל רצון להטיל ביקורת על עובדים ומתנדבים העמוסים של "מנהיגות יהודית", וגם אם היה לי רצון כזה, מקומה של ביקורת כזו ועצות מעשיות שאיש לא ביקש לתת איננו במאמר אידאולוגי המיועד לקהל הרחב. מטרתי היא לנסח את העיקרון ובשאלה הזאת אני נאלץ גם להסביר מה בעצם לא תואם את העיקרון הזה עכשיו.

קודם כל חסרה לי הבולטות . המאמרים שמצאתי מהווים קצת יותר מאחוז אחד של הטורים בהם פורסמו (באתר ברוסית בטור "מאמרים" ובאתר העברי בטורים "מאמרים כלליים ו"במה פתוחה", כמה מאות מאמרים בכל אחד). לא קל היה למצוא אותם. לשם השוואה, מאמרים המוקדשים לאידאולוגיה דתית בולטים בטורים אלו באופן ניכר.

שנית – טוב, אבל מעט. מעט הן מבחינת איכות והן מבחינת כמות [3] . כמובן, אין לראות בהערה זאת ביקורת, אלא אך ורק קריאה לכל מי שמסוגל להתבטא בנושא – כתבו! מכיוון שאני משייך את עצמי לחלק הדתי של התנועה, הרי ביכולתי לעזור רק על ידי ניסוח קונקרטי יותר של הקריאה.

גם החילונים מאמינים; במה?

סעיף זה מיועד גם לדתיים גם לחילונים

היו רבים שהבינו כי הסכמי אוסלו מהווים סכנה לקיום מדינת ישראל, ומימושם במהלך השנים שלאחר החתימה מעורר וממשיך לעורר פחד באשר לעתידנו. במצב כזה לא לנסות לעזוב את הארץ דורש וממשיך לדרוש אמונה בעתיד ישראל. לכן אני סבור, כי כל חברי "מנהיגות יהודית" המבינים את סכנת אוסלו, אך מאמינים בעתידה של ישראל כמדינה יהודית הם "אמוניים" – במובן הזה לפחות.

במה מאמינים הדתיים זה ידוע: פרט להסתמכות על הקב"ה ישנה גם תורתו של הראי"ה קוק, לפיה מדינת ישראל היא ראשית צמיחת גאולתנו. (לאנשים דתיים שחולקים על הדעה הזאת עדין נשארת האמונה בעזרה של הקדוש ברוך הוא לעמו בכל פזוריו ובראש ובראשונה בארץ קדשו).

חשוב לנו לשמוע על מה מבוססת אמונתם בעתיד ישראל כמדינה יהודית של חברי התנועה והקרובים אליה החילונים. זה היה יכול להוות תרומה חשובה לאידאולוגיה של התנועה, תשובה כנגד טענה של השמאלנים כי לתהליך אוסלו אין אלטרנטיבה, תשובה שלא מבוססת על התורה והמסורת היהודית וככזאת מקובלת גם על החילונים.

תשובה כזאת חשובה גם לנו, הדתיים, מהסיבות הבאות:

  1. אני מקווה, שנימוקים של תשובה כזאת, שלא מבוססים על מסורת יהודית, לא יעמדו גם בניגוד אליה, ולכן יהיו מקובלים גם עלינו. (תקווה זאת אינה חסרת בסיס: מאמרים המוקדשים לאידאולוגיה חילונית שמצאתי באתר של "המנהיגות היהודית" אינם מנוגדים לתורה). נימוקים כאלו יעלו את המורל שלנו.
  2. עצם העובדה שאנשים המנותקים מהמסורת שלנו רואים את עתיד ישראל כמדינה יהודית, מראה לנו, כי ביטויי העזרה המובטחת לנו מאת הקב"ה, לא נחלשים, אלא רק הולכים ומתחזקים.

הייתי רוצה לקוות , כי ישנן תשובות שונות , אישיות לשאלה הזאת על האמונה, ואני קורא לכל מי שמסוגל לנסח אותן לעשות זאת.

זה הוא רק אחד מהנושאים האפשריים לאידאולוגיה חילונית, איני לוקח על עצמי להגדיר נושאים נוספים.

היכן למצוא בתורה בסיס לסובלנות דתית?

סעיף זה מיועד לדתיים

כפי שכבר נאמר, הסובלנות המדוברת כלל לא באה להצדיק אי קיום מצוות: האידאולוגיה הדתית עומדת על כך שכל היהודים חייבים בשמירת מצוות.

הסובלנות צריכה לבוא לידי ביטוי בכך שנכבד את הזולת מבלי להסכים עמו.

עלינו למצוא היבטים חיוביים, ורצוי חיוביים מהבחינה הדתית, בהחלטה מודעת לא לשמור מצוות, כדי שמפר המצוות ימצא את מקומו לא מאחורינו, כי אם לידנו.

פרדוקסים מסוג זה אינם חדשים עבור מחשבה יהודית מסורתית, והמאמר הקצר הזה אינו המקום לכל הציטוטים.

רש"י מסביר את המילה "כדמותנו" ("נעשה אדם בצלמנו כדמותנו" – בראשית א'-כו'): "להבין ולהשכיל".

בימינו כאשר יהודי מקבל החלטה מודעת לא לשמור מצוות, הרי זה ביטוי של היכולת "להבין ולהשכיל" שניתנה לו ע"י הקב"ה, של "דמות האלוקים" שבו.

לראות בהחלטה הזאת לא את האי-נכונות שבה, אלא ביטוי דמות אלוקים שבאדם – זה הבסיס לסובלנות דתית יהודית שאני מציע.

גישה עקרונית זאת מעמידה את היהודים שלא שומרים את המצוות לידנו ולא מאחורינו. ואין זה חשוב לצורך הענין אם הם "מומרים לתיאבון" או "מומרים להכעיס" במונחים של התלמוד.

זה הוא הכיוון השני לפתרון הבעיה העקרונית של המנהיגות היהודית הדתית.

הדבר אינו קל ודורש בגרות: לכבד מבלי לחקות, להמשיך לשמור מצוות, אך לכבד את מי שאינו שומר אותן. לדעתי, "לתקן עולם במלכות ש-די" טעון בפתרון הקושי הזה.

מה פירוש הדבר מבחינה מעשית?

לא: להביט על ה חילונים מלמעלה, לא לחשוב שאנו יהודים טובים יותר מהם. (אמנם הנזק שבהתנשאות ידוע גם ללא בסיס תיאורתי מורכב. אבל אני יודע כמה זה קשה לא להתנשא ויתכן כי בסיס כזה יעזור במשימה).

כן: לחפש דברים טובים שנוכל ללמוד מהחילונים. כמובן, כאן באה השאלה מה הוא טוב ומה לא, אבל כך זה בכל דבר. במאמר זה עשיתי כמה נסיונות כאלה.


[1] "החכם יודע להבדיל בין קדש לחול ובין הטמא לטהור" (רש"י, ברכות ל"ג עמ' א'). מי הוא כאן הטהור ומי הטמא יתברר בהמשך.

[2] – השווה עם מוטי קרפל: "…ישנה גם חובה אנושית, מוסרית ואינטלקטואלית בעצם עמידתם על זהותם היהודית. היא מחייבת את החילוני לשאול את עצמו באמת וברצינות את שאלת המפתח: 'מהי משמעות העובדה שאני יהודי, מה אומר הדבר לגבי, אישית'." (מ. קרפל "המהפכה האמונית". הוצאת לכתחילה, אלון-שבות, תשס"ג, עמ' 79. )

[3] – כמו כן, אני מתקשה בשאלה לאן לשייך שניים ממאמריה של אסיה אנטוב, "פרידה מהציונות" content/view/418 ובעיקר "צום ט' באב" (ברוסית) http://manhigut.org/russian/articles-r/entov.html לאידאולוגיה החילונית, כי אם יותר לזו הדתית. כמובן, אינני יכול להתנגד לביטוי פומבי ומאוד משכנע של רעיונות התורה, ולא משנה מי הוא הדובר, ולכך אשמח מאוד אם תעמולה כזאת תזכה להצלחה, אך כפי שכבר הסברתי עלינו להיות מוכנים שימצא מי שלא יקבל תעמולה כזאת, ובשביל אנשים כאלה אנו זקוקים לאידאולוגיה חילונית במלוא מובן המילה. מצאתי אותה במאמרים אחרים, אבל לא מספיק. וכמובן, אינני חושב כי אידאולוגיה דתית היא נחלה בלעדית של הדתיים; ההיפך, כותבים חילונים יכולים להצליח בזה יותר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

You may use these HTML tags and attributes:

<a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>